בפסק דין אשר ניתן לאחרונה ע”י בית הדין האזורי לעבודה, נדונה השאלה האם יש להטיל על מזמינת שירות חבות לתשלום זכויותיה של עובדת חברת ניקיון אשר הוצבה בחצריה.
התובעת, עובדת זרה מאריתראה, הועסקה כעובדת ניקיון על ידי חברה קבלנית בתחום הניקיון (להלן: “הקבלן”), אשר התקשרה עם רשת קמעונאית לשיווק מוצרי מזון וצריכה (להלן: “הרשת”) בהסכם לאספקת שירותים, והוצבה לעבוד בסניף של הרשת.
התביעה הוגשה הן כנגד הרשת והן כנגד הקבלן, לתשלום פיצויים וזכויות סוציאליות בגין תקופת עבודתה של העובדת ונסיבות סיומה. נגד הקבלן ניתן צו פירוק.
בית הדין קבע כי הרשת לא שימשה כמעסיקה במשותף של העובדת ביחד עם הקבלן ובחן האם יש להטיל על הרשת אחריות מכוח החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע”ב-2011.
החוק להגברת האכיפה קובע אימתי יראו את מזמין העבודה כנושא באחריות אזרחית כלפי העובד בגין עובדי הקבלן המועסקים אצלו. החוק קובע חובות על מזמין השירות וכן קובע הגנות שונות למזמין השירות. עם זאת, ההגנות לא תחולנה ככל שבהסכם בין הקבלן למזמין השירות לא פורטה בכתב עלות השכר המינימאלית ועניינים נוספים, בהתאם לדרישות החוק; ככל שעלות השכר המינימאלית הקבועה בהסכם פחותה מערך שעת עבודה שייקבע על ידי שר הכלכלה; או ככל שמזמין השירות משלם בפועל לקבלן סכום נמוך מכך.
החוק קובע כי על המזמין לקבוע דרך יעילה במקום העבודה למסירת הודעה על פגיעה בזכויות עובדים של הקבלן המועסקים אצלו, וליידע את עובדיו של הקבלן בדבר דרך זו. בית הדין קבע כי משלא הוכח שהרשת עמדה על קבלת אישור בדבר מסירת הודעה לעובדים על פגיעה, ומשלא הוכח שנעשתה בקרה על כך שהדבר אכן נעשה, וללא כל אמצעי אחר שהוכח ליידוע העובדים, יש בהתנהלות הרשת משום הסרת אחריות מצידה, וגלגולה לפתחו של הקבלן שאינה עומדת בקנה אחדת עם תכלית החוק. בית הדין קבע כי מתקיים האמור בסעיף 26(ב) לחוק וכפועל יוצא הרי שעל פניו, מתקיימים התנאים הנדרשים לשם הטלת אחריות אזרחית על מזמין שירות, ככל שלא חלות ההגנות הקבועות בחוק.
בית הדין קיבל את טענת העובדת כי על מעסיק של עובדים זרים חל היטל בשיעור 20% מסך הכנסתם וכי אי תמחורו במסגרת התמורה המשולמת לקבלן מאת מזמין השירותים משמעה היותה של ההתקשרות “חוזה הפסד”. בית הדין קבע כי מדובר בחוזה הפסד, ולפיכך, בהתאם לסעיף 28(א) לחוק, לא עומדות לרשת ההגנות הקבועות בסעיף 27 לחוק.
לאור האמור, בית הדין חייב את הרשת לשלם לתובעת את זכויותיה, בקיזוז סכומים ששולמו לה במסגרת תביעת חוב נגד הקבלן. העובדת הועסקה כעובדת ניקיון בחברה קבלנית למתן שירותי ניקיון אשר זה עיקר עיסוקה, משכך על העובדת חל צו ההרחבה בענף הניקיון ולפיו חושבו זכויותיה. בית הדין חייב את הרשת לשלם לעובדת הפרשי דמי חגים; חלף הפרשות לפנסיה (תגמולים); דמי מחלה ותוספת ותק.
יצוין כי בית הדין לא חייב את הרשת בתשלום עבור פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ותמורת הודעה מוקדמת, שכן אלה אינן נמנות על הזכויות בהן חב מזמין שירות כלפי עובדי הקבלן לפי החוק להגברת האכיפה. בנוסף, בית הדין לא חייב את הרשת לשלם לעובדת חלף הפרשות לקרן השתלמות, שכן עפ”י הוראות סעיף 25 (א) ו-(ב) לחוק להגברת אכיפה זכאות לקרן השתלמות אינה נמנית על הזכויות המופיעות בהוראות צווי ההרחבה. בנוסף, בית הדין לא חייב את הרשת לשלם לעובדת פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודתה, מאחר וחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס”ב- 2002, אינו נמנה על החוקים בתוספת השלישית לחוק להגברת אכיפה אשר הפרתם תחייב את הרשת.
לאור האמור, המלצתנו היא להתייעץ עם עו”ד בתחום דיני העבודה בכל מקרה של התקשרות עם קבלן שירות בתחומים שמירה ואבטחה; ניקיון; הסעדה (אם השירות ניתן לעובדי מזמין השירות).
סעש (ת”א) 19496-11-18 kachsay mana נ’ שופרסל בע”מ (ניתן ביום 4/1/21).
יובהר כי האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים כאלה או אחרים או להימנעות מהם.
