בסוף 2013 הודיע העובד לחברה כי ייעדר עקב ניתוח ובתגובה קיבל מכתב פיטורים. לדבריו, החברה פיטרה אותו כי ביקשה להימנע מתשלום דמי מחלה, ושילמה לו את הפיצויים באיחור של חצי שנה. השופטת קבעה כי החברה “שמה לעצמה מטרה לפגוע בתובע”.
התובע התחיל לעבוד בחברת “חשמל ותקשורת” בשנת 1997 והתקדם במהלך השנים לתפקיד של מנהל עבודה.
בדצמבר 2013 עבר התובע, שהיה אז בן 58, ניתוח בקע טבורי. זמן קצר לפני כן הוא הודיע על כך למנהל החברה ובתגובה קיבל מכתב פיטורים בו החברה מודיעה לו על סיום עבודתו ו”מודה לו על תרומתו”.
לטענתו, פוטר ללא שימוע וללא סיבה והחברה סיימה את העסקתו רק כדי שלא יוכל לנצל 50 ימי מחלה שצבר.
לדבריו, החברה לא הסתפקה בכך ושילמה לו את פיצויי הפיטורים באיחור של חצי שנה, רק לאחר שהגיש נגדה תביעה.
עוד טען התובע כי פיצויי הפיטורים ששולמו לו בסופו של דבר היו נמוכים מהמגיע לו וכמו כן, החברה חייבת לו הפרשי שכר, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה ופיצוי על אי הפרשה לקרן השתלמות.
הנתבעת טענה מנגד כי לתובע נערך שימוע כדין והוא בחר שלא להמשיך לעבוד. לדבריה, התובע לא הודיע לה על הניתוח הצפוי והיא שילמה לו את מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לו.
הנתבעת הוסיפה כי הפיצויים שולמו באיחור מכיוון שהיו מוחזקים בקרנות הגמל ולקח זמן לשחררם.
נועדו למחייתו
השופטת ד”ר אריאלה גילצר-כץ מבית הדין לעבודה בתל אביב כתבה כי לא מצאה “ולו סיבה אחת” מדוע פוטר התובע. לדבריה, סמיכות הזמנים בין הניתוח למועד פיטוריו מעידה כי זו היתה הסיבה לסיום העסקתו.
לקביעת השופטת, על פי כל העדויות התובע היה עובד מסור והנתבעת אף שלחה אותו על חשבונה לקורס מנהלי עבודה כבונוס וניכר כי היתה שבעת רצון מתפקודו.
בנוסף, התובע הודיע למנהלו מבעוד מועד על הניתוח וטענת הנתבעת כי התובע הוא שבחר לא להמשיך לעבוד אינה הגיונית לנוכח גילו ומצבו הרפואי.
עוד קבעה השופטת כי הליך הפיטורים נעשה שלא כדין ו”פרוטוקול השימוע” שהציגה הנתבעת מעלה כי מדובר לכל היותר ב”סיכום ישיבה” שאינה עונה על הקריטריונים לשימוע תקין.
“הנתבעת גמרה אומר לקפח את זכויותיו של התובע” כתבה השופטת וציינה כי למרות שפוטר היא לא שילמה לו את פיצויי הפיטורים עם סיום עבודתו אלא באיחור של חצי שנה.
השופטת הדגישה כי הפיצויים נועדו למחייתו של התובע לאחר סיום עבודתו, קל וחומר כשמדובר בתובע בן 58 שסיכוייו למצוא עבודה אחרת אינם גבוהים. לדבריה, נראה שהנתבעת “שמה לעצמה מטרה לפגוע בתובע” ואף לא טרחה לשחרר את כספי הפיצויים בעבורו.
לקביעת השופטת מדובר ב”מקרה מובהק” שבו יש לחייב בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים מלאים. עוד נקבע כי פיצויי הפיטורים שולמו על פי בסיס שכר נמוך מהשכר שסוכם בין הצדדים והנתבעת תשלים את ההפרש והיא חויבה בנוסף בתשלום הפרשי שכר, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה ופיצוי על אי הפקדה לקרן ההשתלמות.
בסיכומו של דבר נפסקו לטובת התובע 366,751 שקל בתוספת 35,000 שקל שכ”ט עו”ד והוצאות משפט.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עורך דין טל נוי, העוסק בדיני עבודה
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
סע”ש 13791-06-14
