בית הדין לעבודה הרשיע חברה שהעסיקה עובדים מעבר ל – 12 שעות ביום, וזיכה את מנהל הכספים של החברה בנימוק שלא היה מודע לביצוע העבירה ברמה המצדיקה הרשעה בפלילים.
משרד התמ”ת (כיום הכלכלה) הגיש כתב אישום נגד חברה המפעילה רשת מרכולים בכל רחבי הארץ וכן נגד מנהל הכספים של החברה בחשד שעובדים בחברה הועבדו מעל ארבע שעות נוספות בכל יום במשך תקופה של מספר חודשים.
חוק שעות עבודה ומנוחה אוסר על העסקת עובדים בשעות נוספות ללא היתר. ההיתר הכללי שניתן מגביל את ההעסקה בשעות נוספות לארבע שעות בכל יום, כך שיום העבודה לא יעלה על שתים עשרה שעות. דוחות הנוכחות של העובדים הראו כי העובדים אכן עבדו למעלה משתים עשרה שעות.
הרשעת החברה
החברה טענה להגנתה, כי מדובר בעובדים סוררים אשר נכנסו ויצאו מהעבודה עבודה כאוות נפשם, ולכן שעות העבודה בפועל היו פחותות מהשעות המתועדות בדוחות הנוכחות. בית הדין דחה טענה זו בנימוק כי משהוכח כי העובדים קיבלו שכר על-פי השעות המדווחות, לא יישמע המעביד בטענה ששעות העבודה בפועל היו אחרות. כמו כן, על המעביד כבעל הסמכות קיימת חובה לאכוף על העובדים עבודה במסגרת השעות המותרת. משנדחתה טענת ההגנה הורשעה החברה בעבירה לפי סעיפים 6 ו – 26 לחוק שעות עבודה ומנוחה.
זיכוי מנהל הכספים
האשמתו של מנהל הכספים נעשתה על סמך סעיף 27 לחוק שעות עבודה ומנוחה המטיל אחריות פלילית גם על חבר הנהלה, מנהל או פקיד בחברה, אלא אם הוכיח שלא ידע על ביצוע העבירה או שנקט בכל האמצעים לקיום הוראות החוק.
בית הדין הדגיש כי האחריות על נושאי משרה בתאגיד הינה מעין שילוחית, והרציונל העומד מאחורי אחריות זו הוא שגם אם בעל התפקיד איננו מבצע בעצמו את העבירה, הרי שבכוחו למנוע את התרחשותה. עם זאת, אחריות זו אינה אחריות מוחלטת ועל המאשימה הנטל להוכיח יסוד נפשי של מודעות או לפחות עצימת עיניים כתנאי להרשעה לפי סעיף 27 לחוק.
בית הדין קובע כי למנהל הכספים לא הייתה “ידיעה ממשית” בדבר ההעסקה מעבר ל -12 שעות עבודה ביום. משרדו של הנאשם היה במטה החברה, הוא לא היה בקשר ישיר עם העובדים ולא נתן הוראות להעסקתם בניגוד לחוק. יש לציין כי בית הדין מגיע למסקנה זו חרף העובדה שהנאשם היה מודע להעסקתם של העובדים בניגוד לחוק, שכן הוא העיד שדוחות הנוכחות שאושרו על ידו מייצגים את שעות העבודה בפועל לכל עובד ועובד בחברה.
בית הדין אף קובע כי לא ניתן לומר שהנאשם עצם את עיניו אל מול נסיבות ביצוע העבירה כיוון שלא הוכח כי קינן בליבו חשד סובייקטיבי שאותו נמנע מלברר. לחיזוק מסקנה זו מציין בית הדין כי הנאשם ראה רק את הנתונים הסופיים של שעות העובדים, דהיינו את סה”כ השעות החודשיות, ולא את הנתונים הגולמיים של דוחות הנוכחות (אף שדוחות הנוכחות היו זמינים תחת ידו – י.ד.)
לזכותו של הנאשם עמדו גם אלה: הנחיות שהפיץ למנהלי הסניפים בדבר הקפדה על העסקה בשעות נוספות כחוק, העובדה שמדובר קבוצת עובדים אחת בסניף אחד מכלל סניפי הרשת, וכן שביצוע העבירות נמשך מספר חודשים מצומצם.
מספר הערות ביחס לפסק הדין:
א. ניכר כי בין זיכויו של מנהל הכספים להרשעתו היה כחוט השערה.
ב. לו היו מועמדים לדין במקרה זה מנהל הסניף או מנהל התפעול של החברה, שלהם יש ידיעה
ממשית אודות שעות העבודה וקשר ישיר לעובדים, סביר להניח כי התוצאה לגביהם הייתה
שונה.
ג. עצם ההעמדה לדין של מנהל הכספים במקרה דנן מעידה על מגמת ההחמרה שנוקט משרד
הכלכלה בכל הקשור לאכיפת חוקי עבודה בכלל ועל נושאי משרה בתאגיד בפרט (ראה גם
הרשעתו לאחרונה בפלילים של נושא משרה בתמ”ש 19220-05-10 (‘דינמיקה’) בגין אי
ניהול פנקס שעות עבודה).
ד. במישור האזרחי, יכולים העובדים לתבוע פיצויים בגין נזק לא ממוני בשל הפרת חוק שעות עבודה
ומנוחה. במקרה כזה, אף ייתכן שנושא המשרה עצמו יחויב אישית מכוח אחריותו השילוחית,
שכן במשפט אזרחי נטל השכנוע נמוך מזה הנדרש בפלילים.
ת”פ (ב”ש) 1239-09 מדינת ישראל-משרד התמ”ת נגד א.ב.א ויקטורי חברה לניהול ואחזקות בע”מ. ניתן ביום 5.12.2013.
אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו”ד מומחה בתחום.
מאת: עו”ד יגאל דנינו.
© כל הזכויות שמורות לחכם את אור-זך, עורכי דין, 2014
