ביום 28 בנובמבר 2012 ניתן בביה”ד הארצי לעבודה פס”ד בעניין ויזניצר (עב”ל 131-10) 
(להלן- המבוטחת) המאפשר קבלת דמי אבטלה למבוטחת שהיתה בשנת השתלמות
במסגרת חופשה ללא תשלום (להלן- חל”ת) ממעסיקה.
תשתית עובדתית
המבוטחת עבדה יותר מעשור כגננת במוסד “נשות הסתדרות אגודת ישראל” (המעסיק”).
במוסד זה כמו במוסדות רבים אחרים, נהוג כי בתום כל שנה כל העובדות במוסד מקבלות מכתבי פיטורין וברוב המקרים חוזרות לעבוד בתחילת השנה שלאחר מכן. ביום 2.5.2007 קיבלה המבוטחת מכתב פיטורין לפיו עבודתה תסתיים ביום 31.8.2007.
מיום 1.9.2007 המבוטחת יצאה לשנת השתלמות, ולאחר כחודשיים התייצבה בלשכת התעסוקה כדורשת עבודה ותבעה דמי אבטלה.
תביעתה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן – המל”ל) בטענה כי המבוטחת כלל לא היתה מובטלת. ביה”ד האזורי לעבודה (ב”ל 3265/08) קיבל את התביעה.
דיון והחלטה בבית הדין הארצי
לפי עמדת המל”ל המבוטחת לא הייתה כלל מובטלת שכן: המבוטחת הייתה בשנת השתלמות אשר יחסי העבודה בה אינם מתנתקים אלא מושעים בלבד, כי מכתב הפיטורין שנשלח למבוטחת הוצא בטעות, וכי לימודי המבוטחת במהלך החל”ת לא אפשרו לה להיות זמינה לכל עבודה שתוצע לה.
ממכתב ששלח המעסיק למל”ל עולה כי ככל העובדים האחרים, גם המבוטחת קבלה מכתב פיטורין, זאת אף שמאוחר יותר אישר לה המעסיק לצאת לשנת שבתון. לטענתו, מכתב הפיטורין יוחל ככל שהמבוטחת תחזור בה מכוונתה לצאת לשנת ההשתלמות.
מסקנת ביה”ד כי “החל”ת שנכפה על המשיבה, היה תחליף לפיטורים במגמה לאפשר לה לצאת לשנת השתלמות, על אף שהכוונה הבסיסית הייתה לניתוק גמור של יחסי העבודה בין הצדדים”. מכאן קובע ביה”ד כי מדובר למעשה בחל”ת כפוי המזכה באפשרות תביעת דמי אבטלה.
בסוגיית זמינותה של המבוטחת לעבודה שתוצע לה קובע ביה”ד כי לא הוכח אחרת, וכי חתימתה בלשכה מעת לעת מוכיחה כי היתה זמינה לעבודה.
ביה”ד הארצי דחה את ערעור המל”ל ואישר הזכאות לדמי אבטלה.
הערות וביקורת
ביה”ד מתעלם במוצהר מסוגיית מכתבי פיטורין גורפים המוצאים ע”י מוסדות שונים, ובמיוחד גופי הוראה וחינוך, שנה בשנה לעובדים השונים תוך קליטתם במודע בשנה”ל הבאה. האם אלו פיטורים אמיתיים או לא ?!
ספציפית למקרה: המעביד גם פיטר את העובדת, וגם אישר לה מאוחר יותר לצאת לשנת השתלמות. ברור לכל כי אין מצב שבו יוצא מאן דהוא לשנת השתלמות, במידה ופוטר קודם לכן. ביה”ד קבע כי מקרה זה הוא בעצם “חל”ת כפוי”.
המבוטחת חתמה על התחייבות בקרן ההשתלמות שלא תעבוד במקום אחר יותר משליש משרה. כלומר היא זמינה לעבודה רק בשליש מהזמן. אמנם ביה”ד מאפשר, ובצדק לטעמנו, מפלט מתמטי מהתחייבות זו כגון אפשרות עבודה בערב ולימוד בבוקר, ואולי אף עבודה במשרה מלאה 4 חודשים ולימודי יום מלא שמונה חודשים
ועוד, אך חמורה לדעתנו העובדה כי ביה”ד מציין כי “לכל היותר יתכן ותחרוג (המבוטחת) מכללי קרן ההשתלמות, אך תנאים אלה רלוונטיים רק למישור היחסים שבין הקרן למשיבה, ואין הם משליכים על עמידה בתנאים הנדרשים לקבלת דמי אבטלה על פי חוק הביטוח הלאומי”. לדעתנו אמירה כזו לא ראוי כי תאמר ע”י רשות שיפוטית ובוודאי שלא ע”י הערכאה הגבוהה ביותר כמו ביה”ד הארצי לעבודה.
בסיכום פסה”ד מנסה ביה”ד ללכת צעד אחורנית, מצמצם את פסיקתו ותוהה “האם מי שנמצא בשנת השתלמות, ואמור להקדיש את עיתותיו ללימודים, ראוי להיקרא מובטל… השאלה הזו מחריפה, לאור העובדה שהמשיבה ושכמותה נהנים מהכנסה מקרן השתלמות של שני שליש מן השכר הרגיל שלהם בתקופת ההשתלמות”.
ואז באלגנטיות קובע ביה”ד כי לא בכל מקרה מעין זה תהיה זכאות לדמי אבטלה, אך במקרה זה כן!
לדעתנו ודווקא לגבי הסקטור הנרחב של מוסדות החינוך למיניהם, שעובדיהם השונים הם אלו הנשלחים מטעמם לשנות השתלמות, הרי קביעתו זו של ביה”ד הארצי עלולה לעודד המשך המנהג הנפסד של הוצאת מכתבי פיטורין סיטונאיים לעובדים שנה בשנה, תוך שליחת חלק מהעובדים לשנת השתלמות, כ”מפוטר שאינו מפוטר”, ותוך מתן אפשרות לעובדים אלו לקבוע דמי אבטלה כמובטלים לכל דבר.
נכתב ע”י רו”ח אורנה (צח) גלרט, מר חיים חיטמן ורו”ח (משפטן) ישי חיבה, ממיזם הביטוח הלאומי של משרד ארצי, חיבה את אלמקייס – פתרונות מיסוי, עם רו”ח אורנה צח (גלרט).
