מוכרת ספרים, שעבדה כ-3 שנים בסטימצקי, מבקשת לקבל זכויות סוציאליות שלטענתה מגיעות לה בגין תקופת עבודתה,
פיצויים בגין פיטורים שלא כדין וכן השלמת שכר בגין פיטוריה בתקופה “המוגנת” לאחר שחזרה מחופשת הלידה.
התובעת ילדה ב-15.11.2010. לטענתה, במהלך חופשת הלידה פנתה אליה מנהלת סניף אשדוד של סטימצקי והודיעה לה כי היא מתבקשת לשוב לעבודתה לאחר חופשת הלידה אך ורק בימי שבת. לפני הלידה ומתחילת עבודתה התובעת עבדה כ-156 שעות בחודש. התובעת טוענת כי נאלצה להסכים לתנאי זה מאחר והייתה זקוקה לשכר באופן מיידי ואכן שבה לעבודה ב-5.3.11. לטענתה היא פוטרה במהלך חודש אפריל 2011, כלומר בטרם חלפו 60 ימים לאחר תום חופשת הלידה, כאשר על דבר הפיטורים נודע לה מחברת הביטוח בה מנוהלת קרן הפנסיה על שמה, לאחר שהנתבעת פנתה אל חברת הביטוח והודיעה לה כי התובעת סיימה את עבודתה.
כמו כן טוענת התובעת, בנוסף לטענותיה בדבר הפחתת היקף משרתה ופיטוריה בתקופה “המוגנת”, כי הנתבעת העסיקה אותה משרה מלאה אך שילמה לה לפי 84% משרה בלבד. התובעת טוענת כי בתחילת עבודתה נודע לה שהיקף המשרה הינו 156 שעות חודשיות ומכאן שהנתבעת שילמה לה שכר הנמוך משכר המינימום החודשי הקבוע למשרה מלאה. כך שהיא תובעת גם תשלום דמי חגים, דמי הבראה, דמי חופשה, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת לפיטורים.
הנתבעת (=סטימצקי) טענה מנגד כי הייתה זו התובעת שבחרה לעבוד יום בשבוע בלבד לאחר חזרתה מחופשת הלידה, לכן לא נפל פגם בהפחתת היקף המשרה. באשר לסיום יחסי העבודה הניחה הנתבעת כי התובעת התפטרה על מנת לטפל בילדה ולכן שילמה לה פיצויי פיטורים לפנים משורת הדין. הנתבעת טוענת כי פנתה לתובעת לשוב לעבודתה כבר במהלך יוני 2011 (קצת יותר מחודש לאחר סיום עבודתה לפי הודעת הנתבעת) מיד כאשר התברר לנתבעת שהתובעת לא ביקשה להתפטר, והתובעת סירבה. הנתבעת אף טענה כי לא היה כלל בכוונתה לפטר את התובעת ואף ראתה בתובעת כפוטנציאל לקידום לתפקיד ניהולי.
באשר לזכויות הסוציאליות טוענת סטימצקי כי שילמה לתובעת את דמי החופשה השנתית ודמי ההבראה כמפורט בתלושי המשכורת, ובאשר לדמי חגים טוענת הנתבעת כי התובעת לא זכאית כלל לדמי חג. באשר להיקף משרתה של התובעת, סטימצקי טענה כי התובעת הועסקה על בסיס של 156 שעות בחודש המהוות 84% משרה ולכן אינה זכאית להפרשים כלשהם.
אישור משרד התמ”ת
סטימצקי לא קיבלה היתר מאת שר התעשייה המסחר והתעסוקה לפגוע בהיקף משרתה או בהכנסתה של התובעת וכן לא קיבלה היתר מאת שר התעשייה והמסחר לפטר את התובעת ו/או להפחית את היקף משרתה.
המחוקק מאפשר הפחתה בהיקף המשרה לפי בקשת העובדת אך ורק בשל מצב רפואי ולפי אישור בכתב מאת רופא. כלומר המחוקק לא השאיר לצדדים את האפשרות להגיע להסכמה בדבר הפחתת היקף המשרה ללא קבלת אישור מאת שר התעשייה המסחר והתעסוקה אלא רק בשל מצבם הרפואי של העובדת או העובד וזאת לפי אישור בכתב מאת רופא.
סופו של דבר, על סטימצקי לשלם לתובעת סכום כולל של: 27,400 ₪, המורכב מהשלמת שכר בגין התקופה המוגנת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופגיעה בהיקף המשרה בתקופה המוגנת, חלף הודעה מוקדמת לפיטורים, ותשלום דמי חגים.
ובנוסף, סטימצקי חויבה בהוצאות התובעת ובשכ”ט באי כוחה, בסך של 2,500 ₪.
הכתבה באדיבות דטה פקס, מרכז המידע הישראלי, ליחסי עבודה, שכר וחישובים.
www.datafax.co.il
