מאז ששיעור המס על רווח הון הופחת לכמחצית שיעור המס החל על הכנסת עבודה, עלתה בעוצמה שאלת מעמדם לצורכי מס של פיצויי פרישה המשולמים על ידי מעביד לעובד שפרש. שכן, קביעה כי מדובר בפיצוי הוני משמעה חיסכון מחצית מס ההכנסה שיחול על הפיצוי.
בינואר 2011 נתן בהמ”ש המחוזי בחיפה בעניין חיים ניסים (ע”מ 859-08) החלטה בעניין זה וקבע כי מענקי הפרטה המשולמים על ידי מעבידים לעובדיהם בעת שינוי במבנה הארגוני של המעביד הם פיצוי הוני החייב במס רווח הון בלבד. בהמ”ש לא הסתפק בקביעה זו ובניתוח ארוך ומפורט קבע כי החלטתו זו היא בהמשך למסקנה כי פיצויי פיטורין גם הם מהווים פיצוי הוני.
בהחלטה בעניין חיים ניסים הסתמך בהמ”ש על פסקי דין קודמים שניתנו בבהמ”ש העליון בעניין חפץ (ע”א 506/71) בו קבע כבוד השופט ויתקון, כי מענק פרישה שמקבל עובד ממעבידו הינו פיצוי בשל ביטול חוזה העבודה ועל כן יש לסווגו כ”הכנסה שבהון“. עם זאת סבר בית המשפט שם, כי תקבול העולה על הסכום הפטור לפי סעיף 9(7א)(א) הנ”ל, אף שהינו תקבול הוני, יחויב במס כהכנסת עבודה. המקור לחיוב, כך לגישת בית המשפט, אינו מצוי בסעיף 2(2) לפקודה אלא בהוראת הפטור עצמה שבסעיף 9(7א).
בפסקי הדין בעניין כבלי ציון (עמ”ה (ב”ש) 568/04) (ע”א 128/06) נדונה סוגית הטבת מס הניתנת להכנסות עבודה בהתאם לסעיף 12 לחוק אזור סחר חפשי באילת (פטורים והנחות ממסים), התשמ”ה-1985, ונשאלה השאלה האם הטבה זו חלה גם על תשלום פיצויי פיטורין לעובד העולים על הסכום הפטור. סיווג מענק הפרישה לא היה במוקד הדיון שבו גם הנישומה וגם המשיב טענו כי מענק פרישה הינו הכנסה פירותית. יש לזכור כי פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין כבלי ציון לא ביטל את ההלכה בעניין חפץ, שבה סווגו מענקי פרישה מפורשות כתקבול הוני,
בעניין מרווה (עמ”ה (ת”א) 377/69), סבר השופט כי פיצויי פיטורין אינם אלא “‘תוספת סוציאלית’ המשתלמת לעובד תמורת הסכמתו להסתפק במשכורת שוטפת קטנה יותר ובמטרה שלא יחפש מקום עבודה אחר”. אלא שדעה זו לא התקבלה על ידי בית המשפט העליון.
במכלול הדברים נקבע בעניין חיים ניסים כי תקבולים שמקבל עובד בגין עבודתו למען מעסיקו יסווגו כהכנסת עבודה ואילו תקבולים שמקבל העובד עבור זכויות המוקנות מעבר לזכותו לתשלום שכר או כפיצוי בגין פגיעה בזכויות שכאלו, לא יסווגו כהכנסת עבודה. אם התקבול מהווה מכר של זכות או פיצוי בגין פגיעה בזכות של העובד, יסווג התקבול כתקבול הוני.
והנה ביום 23.09.2012 הוציא בית המשפט המחוזי מרכז דעה נוגדת לכך בעניין בייגל (ע”מ 35224-10-10), כבוד השופט ד”ר סטולר קבע כי מענק הפרישה שקיבל עובד בנק לאומי הינו חלק מהכנסת העבודה שלו וחייב במס מלא. בהמ”ש קיבל את הטענה של פקיד השומה כי עצם הבקשה לפריסת פיצויים שהוגשה על ידי הבנק עבור העובד מהווה ראייה לכך שהעובד ראה בפיצויי הפרישה כחלק ממענק העבודה. טענה שלא ברור לנו מדוע התקבלה שהרי גם מענקי הון ניתן לפרוס למספר שנים. ברגיל לארבע שנים ואילו מענק פרישה לשש שנים ואין בכך כדי להשפיע כשלעצמו על סיווג הפיצוי.
מעשית כרגע יש שתי דעות נוגדות של בתי משפט מחוזיים בחיפה ובמרכז, בעניין סיווג המיסויי של פיצויי פרישה. היות ועל פסיקת בהמ”ש בעניין חיים ניסים הגישה רשות המיסים ערעור לבהמ”ש העליון וכך גם צפוי שייעשה בעניין בייגל, הרי לא נותר לנו אלא להמתין להכרעת בהמ”ש העליון בעניין זה.
כך או כך, מומלץ לשמור על הזכות כי פיצויי פרישה ותשלומים דומים מהמעביד לעובד ייחשבו כמענק הוני, בהתאם לפסק דין עתידי שייקבע על ידי בהמ”ש העליון, ובכל דיווח על תשלומים כאלו לפקיד השומה לציין כי הדרישה הראשונית היא לראות בהן מענק הון החייב במס רווח הון. זאת למרות העובדה כי לפי עמדת רשות המיסים כפי שפורסמה במאי 2011 בעקבות פס”ד חיים ניסים מדובר בהכנסה רגילה מעבודה ולא מהון.
שמירת הזכויות חשובה כדי שככל שתינתן החלטה חיובית של בהמ”ש העליון, כי פיצויי פרישה מעבודה הם פיצוי הוני החייב במס רווח הון בהיותם כריתת עץ הפירות שהניב את הכנסת העבודה השוטפת כדעתנו, הרי החלטה זו תחול רטרואקטיבית לגבי אותם מקרים פתוחים במחלוקת ולא רק פרוספקטיבית לגבי מקרים עתידיים בלבד.
הכתבה באדיבות רמי אריה, רו”ח ועו”ד, מנהל מאגר המידע באינטרנט, המוביל מסוגו, בתחום המיסוי – “מיסים ועסקים”. www.ralc.co.il
