התובעת, שהינה משרד עורכי-דין, ערכה ומימנה לעובדיה חופשות 
שנתיות בחו”ל. בעקבות ביקורת ניכויים שערך המוסד
לביטוח לאומי בחברה, הוא החליט לחייבה בדמי ביטוח לאומי בגין
אותם נופָשים. אך האם ניתן לחייב את הנופשים בדמי ביטוח לאומי?
החברה הגישה השגה על ההחלטה הנ”ל וזו נדחתה מהטעם, שנופש בחו”ל, אף אם משולב בו גיבוש חברתי, מהווה “טובת הנאה” ולכן חייב במס הכנסה ובדמי ביטוח לאומי. לפיכך, הגישה החברה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי בה ביקשה לקבוע, כי אין לחייב את הנופָשים בדמי ביטוח לאומי.
פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה
השאלה העומדת להכרעה בהליך הנדון כאן היא – האם נופש, שעורך ומממן מעביד עבור עובדיו, הינו “טובת הנאה” המהווה “הכנסת עבודה”, ומחוייבת בתשלום דמי ביטוח לאומי?
חובתו של מעסיק לשלם דמי ביטוח לאומי בעד עובדיו מעוגנת בסעיף 342(ב) לחוק הביטוח הלאומי, כאשר הבסיס לחישוב דמי הביטוח הוא “הכנסתו החודשית של עובד”. סעיף 344(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע, שדמי ביטוח משתלמים בגין הכנסתו של עובד, כאשר זוהי הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה: “השתכרות או רווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו… והכל בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו…”
בית-המשפט העליון קבע, בזמנו, בדונו בשאלה מהי “קצובה”, כי יש להבחין בין הנאה שאינה אלא הכנסה מוסווית, לבין הנאה שכולה או עיקרה הינה לצורך התפקיד. כלומר, יש לבחון, אם המצרך או השירות ניתן לעובד כדי שישתמש בו להנאתו הוא או לשם נוחות המעביד. “נוחות המעביד” פירושה, שטבעו של התפקיד מצריך את העובד להיזקק למצרך או לשירות. אין לחייב במס דברים שאינם מוסיפים למקבל כל הנאה פרטית או שאינם מוסיפים לו אלא הנאה בלתי ניכרת לעומת מטרתם התועלתית.
הקושי בהפעלת מבחן זה מתעורר במצבים מעורבים, זאת – כאשר ההוצאה משרתת את נוחות המעביד, ובד בבד גורמת הנאה לעובד.
יש לבחון את ההטבה בשני המבחנים באורח מצטבר:
ראשית – האם התפקיד שממלא העובד מצריך אותו להיזקק להנאה בה מדובר, כלומר: האם הנאה זו חיונית למילוי תפקידו של העובד;
שנית – האם גורמת ההטבה לעובד הנאה ניכרת.
עוד נקבע, כי הן מבחן “נוחות המעביד” והן מבחן “הנאה העובד” אינם נבדקים במשקפי העובד, כי אם במשקפיים “אובייקטיבים”, תוך התייחסות לעובד ולתפקיד שהוא ממלא, כלומר: האם מצריך התפקיד (על-פי טיבו) את מתן אותה הטבה לעובד.
במקרה הנדון כאן, יש לראות בנופָשים שמימנה המעסיקה עבור עובדיה “טובת הנאה” ולפיכך – “הכנסת עבודה”, החייבת בתשלום דמי ביטוח לאומי:
הנופָשים אינם מקיימים את הזיקה הנדרשת בינם לבין תפקידי העובדים. יש צורך כי ההטבה תהא, במהותה, קשורה לתפקיד העובד, כמו גם חיונית לתפקיד. במקרה הנדון כאן לא מדובר בהשתלמות מקצועית שניתן להשתמש בה רק לתפקיד מסויים, אלא בנופש מובהק לכלל עובדי החברה, על מגוון תפקידיהם במשרד. לכן, אין לקבל את גישת המעסיקה, כי הנופָשים שמימנה היו חיוניים לה כמעביד. לעומת זאת, ההנאה שהפיקו העובדים מאותו נופש היא ברורה ומובנת לכל, וגם אם הנאה זו אינה נותרה כ”נכס” או כ”שווה נכס” בידו של העובד, ברור כי יש בה ערך כלכלי של ממש.
לפיכך, חרגו הנופָשים מגדר “נוחות המעביד” – הגם שבוודאי הפיק מהם גם המעביד יתרון כלשהו, כך מנקודת מבטו. הנופָשים אינם עומדים במבחן החיוניות לצורך ביצוע התפקיד ומנגד, ניתנה לעובדים “טובת הנאה” שהיה בה ממש.
לפיכך, על המעסיקה לשלם דמי ביטוח לאומי בגין טיולי הנופש שערכה ומימנה לעובדיה.
(פרויליך– פרחי חברת עורכי דין נגד המוסד לביטוח לאומי, ב”ל 13238-10/08 – פסק הדין ניתן ביום 15.11.2012).
הכתבה באדיבות דטה פקס – מרכז המידע הישראלי, ליחסי עבודה, שכר וחישובים.
www.datafax.co.il
