חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע”ב-2012, אושר לאחרונה בקריאה שנייה ושלישית. עניינו של החוק הוא בהגנה על זכויותיו של הסוכן המסחרי במסגרת היחסים עם הספק שעמו הוא מתקשר.
ככלל, ספק מתקשר בחוזה סוכנות עם סוכן, שבמסגרתו ניתנת לסוכן הרשאה רחבה ומתמשכת לנהל משא ומתן עם לקוחות בשמו של הספק לצורך מכירת הטובין, ולעיתים אף להתקשר עימם בחוזה מטעם הספק. בין הספק לסוכן לא מתקיימים יחסי עובד ומעביד, ולא משולם לסוכן שכר חודשי. לרוב הוא מקבל עמלה מסך שווי העסקאות שהוא היה מעורב בהם.
המצב המשפטי נכון להיום – יחסי הסוכן והספק:
לפי המצב המשפטי שנהג עובר לאישור החוק, הסכמי הסוכנות נבחנו על פי הדינים הכלליים, ובפרט על פי דיני החוזים, בהתאם למוסכם בין הספק והסוכן. משמעות הדברים היא, שעל אף שהסוכן השקיע את זמנו ומרצו עבור הספק, הוראות החוק לא הקנו לו זכויות עצמאיות (למעט אלו שהוגדרו בחוזה שבינו ובין הספק).
מפאת העובדה שעד עתה לא היו קיימות הוראות דין ברורות ביחסים שבין הספק לסוכן, בפרט בכל הנוגע לסיום היחסים שביניהם (כמו למשל ביחס למשך ההודעה המוקדמת שעל צד אחד לתת למשנהו לצורך ההתארגנות שנדרשת עם סיום היחסים), נוצרו סכסוכים בין הצדדים אשר לא פעם נדונו בין כותלי בית המשפט. חמור מזאת, עקב חוסר ההסדרה בתחום, לא התקיימה הרמוניה בפסיקת בתי המשפט בתחום, ולא פעם נוצרו פערים בין משך ההודעה המוקדמת אשר נפסקה על ידי ערכאות שיפוטיות שונות.
למותר לציין, כי עסקינן במצב שאינו רצוי. לשם כך בא לעולם החוק דנן, אשר הולך כברת דרך לא מעטה בהגנה על זכויות הסוכן.
מה מחדש החוק?
כאמור, החוק מעגן בחובו הגנה על זכויות הסוכן, כך למשל, נקבעו בו מועדים שונים, הקצובים בהתאם לתקופת ההתקשרות, כך שעל צד המעוניין לסיים חוזה סוכנות שלא נקבע לו תקופה קצובה, להודיע מראש על כוונתו לסיים את החוזה, ולאפשר את תקופת ההתארגנות בהתאם למועדים אלו. כן קובע החוק, להגנת הסוכן, כי הצדדים לחוזה סוכנות רשאים לקבוע תקופות ארוכות מאלה הקבועות בחוק, ובלבד שתקופת ההודעה המוקדמת שתחול על סיום החוזה על ידי הספק, לא תהיה קצרה יותר מתקופת ההודעה המוקדמת שתחול על הסוכן. ואולם, דומה כי גולת הכותרת של החוק לטובת הסוכן, היא בקביעה לפיה הלה יהיה זכאי לפיצוי מהספק עם סיום חוזה הסוכנות, בגין התקשרויות של הספק עם לקוחות חדשים ו/או על הגדלה משמעותית בהיקף עסקיו של הספק ביחס ללקוחות קיימים. ברם, לנוכח הקביעה הגורפת של הזכות לפיצוי שניתנה במסגרת החוק לסוכנים, מצנן החוק את קביעתו דלעיל וקובע כי בית המשפט יהיה רשאי להפחית או לשלול את הפיצוי אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן.
החוק אינו חף מפגמים
ככלל, מדובר בחוק מבורך, אשר יסדיר את מערכת היחסים שבין ספק לסוכן, ומשעה שתקופת ההודעה המוקדמת הוסדרה בחוק, יצומצמו ההתדיינויות בפני הערכאות השיפוטיות בנושא זה. יחד עם זאת, החוק אינו חף מפגמים. כך למשל, קביעת הפיצוי כאמור, משאירה פתח לבית המשפט להתערב ולצמצם את הסכומים, ומתעורר החשש אפוא כי הדבר יפתח את הגולל ביחס להתדיינויות משפטיות בנושא.
במקום שבו מטרתו של החוק היא בהסדרת היחסים שבין ספק לסוכן, על מנת למזער התדיינויות משפטיות, ספק אם היה מקום להותיר כר נרחב לשיקול דעת בית המשפט. ואולם, דומה כי החולשה העיקרית של החוק היא במה שאין בו. החוק אינו מסדיר במסגרתו את זכויות המפיץ (מי שרוכש סחורה מיצרן במטרה לשווקה). כיום, הדין הנוהג ביחס למפיץ דומה לזה החל ביחס לסוכן, כמו למשל בנוגע להודעה מוקדמת לה זכאי המפיץ, אשר נקבעת אף היא, על ידי בית המשפט בהתאם לשיקולים שונים ובכל מקרה לגופו. בהזדמנות זו שבה הוסדרו זכויות הסוכן, היה נכון וראוי להסדיר מפורשות אף את זכויות המפיץ אל מול היצרן, זאת לאור שכיחותם של יחסי יצרן-מפיץ בשוק, ולנוכח היקף השקעתו של המפיץ ומידת הסיכון הרובצת עליו במסגרת יחסים אלו.
עו”ד רפאל ליבא, שותף במשרד איתן, מהולל & שדות, עומד בראש מחלקת הליטיגציה. עו”ד ליבא טיפל בתיקים רבים שבהם נדונו יחסי יצרן-מפיץ, בין היתר בייצוג חברת ‘פרוקטר אנד גמבל’, וכן נתן את חוות דעתו ביחס לחוק ללשכת המסחר.** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.
