בפסק דין אשר ניתן לאחרונה ע”י בית הדין הארצי לעבודה, נדון ערעור על פסק דין חלקי של בית הדין האזורי לעבודה, ביחס לסעד מתן חשבונות (ע”ע 12862-01-24, מיום 18/11/24).
באותו מקרה, העובד השתכר שכר חודשי, כאשר החל משנת 2010 התווסף לכך תשלום שנתי ששולם בחודש ינואר של השנה העוקבת ואמור היה להיות מחושב לפי 10% מרווחי המעסיקה בגין אותה שנה.
העובד הגיש תביעה נגד המעסיקה, במסגרתה טען, בין היתר, כי לאורך השנים לא קיבל את מלוא התשלום השנתי המגיע לו, שכן נעשו מניפולציות שונות לצורך הקטנה מלאכותית של הרווח לפיו חושב אותו תשלום. לצורך רכיב זה בתביעתו עתר העובד לסעד של מתן חשבונות.
בית הדין הארצי קבע כי חלק מהתמורה החוזית המגיעה לעובד מדי שנה אמור היה להיות מבוסס על רווחי המעסיק. גם המעסיקה לא כופרת בכך שהייתה הסכמה לתשלום שנתי בשיעור 10% מרווחיה, בכפוף להסתייגויותיה.
בית הדין קבע כי נובעת מכך זכות לעובד לעיין בדוחות הכספיים המבוקרים מהם אמורה הייתה להיגזר התמורה החוזית המוסכמת, על מנת לוודא כי חושבה בהתאם לזכאות שהובטחה לו בהסכם עבודתו.
בית הדין לא שוכנע כי טענות המעסיקה בדבר שיקול הדעת שניתן לה בקשר לכך, או בדבר הסכמתו הנטענת של העובד שלא לבדוק את המספרים (טענות שטרם הוכרעו על ידי בית הדין האזורי) מצדיקות למנוע מהעובד עיון בדוחות.
לאור זאת, נקבע כי על המעסיקה להעביר לעובד את הדוחות הכספיים המבוקרים כפי שהוגשו על ידה לרשויות המס (מאזן, דוח רווח והפסד, דוח על תזרימי המזומנים ודוח על השינויים בהון העצמי), לרבות הביאורים המהווים חלק בלתי נפרד מדוחות אלה ולרבות טופס י”א (פירוט פחת) ככל שהיה חלק מהדוחות הכספיים שהוגשו באותן שנים.
בית הדין קבע כי העובד לא זכאי לעיין בחומרי הגלם שהיוו בסיס להכנת הדוחות הכספיים שכן זכאותו הנטענת היא לתמורה חוזית הנגזרת מרווח המעסיקה כפי שנקבע בדוחותיה הכספיים.
