דיני עבודה

העובדים “עשו צחוק” מהעובד והמנהל לא התערב – בית הדין פסק לעובד פיצויים בגין פגיעה בשמו הטוב ובכבודו

מדובר בעובד שעבד אצל המעסיקה כנהג במשך 3 שנים ושיתף את מנהליו כי הוא סובל מבעיות נפשיות ומטופל בתרופות.
לטענת העובד, המנהלים הפיצו את הידיעה בקרב העובדים, ובכך הפכו אותו למושא לצחוק ולעג. עוד טען העובד כי המנהלים נמנעו מלהפסיק את התנהלות העובדים הפוגענית והשתתפו בעצמם בצחוק שעשו ממנו.
לאור האמור, הגיש העובד תביעה לפיצוי בין היתר בגין יצירת סביבת עבודה עוינת ואי שמירה על פרטיותו.
המעסיקה טענה מנגד כי  העובד לא שיתף את המנהלים במצבו הנפשי וכי מבירור עם העובדים שנערך לאחר הגשת התביעה, עלה שהעובד היה זה ששיתף אותם בכך שהוא נוטל תרופות הרגעה. עוד טענה המעסיקה כי מעולם לא התקבלה מהעובד תלונה על כך שעמיתיו לעבודה פוגעים בו ולועגים לו.

דיון והכרעה

ראשית עמד בית הדין על המסגרת הנורמטיבית של חוק איסור לשון הרע, המגדיר לשון הרע בין היתר, כפרסום שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לבזות אדם בשל מוגבלותו.
במקרה זה, פורסם בקרב העובדים סרטון המציין את שמו של העובד במפורש. במסגרת הסרטון נעשתה הפניה למצבו הנפשי של העובד ולצורך שלו בטיפול תרופתי בגינה בנוכחות עובדים נוספים שהגיבו בצחוק וגיחוך.
בית הדין קבע כי אכן מדובר בלשון הרע במטרה להשפיל ולבזות את העובד, אף אם מדובר בסרטון “הומוריסטי”.  מעבר לכך קבע בית הדין כי מדובר בהפרת חוזה העבודה המחייב יחסי אמון בין המעסיק לעובד, והפרת חובת תום הלב וביצירת סביבת עבודה פוגענית.
בית הדין הסביר את קביעתו ואמר כי – על המעסיק מוטלת החובה לדאוג לרווחתם של עובדיו, ולספק להם סביבת עבודה השומרת על כבודם כאדם וכעובד, ומאפשרת ביצוע העבודה באווירה רגועה, ונטולת התעמרות. חובה זו נובעת מחוזה העבודה בין העובד למעסיק, מהחובה לבצעו בתום לב, מהזכויות שנקבעו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומתקנת הציבור. בית הדין הבהיר כי חובת האמון וחובת תום הלב מחייבים את הצדדים לחוזה העבודה – המעביד והעובד כאחד – להימנע מפני פגיעה הדדית זה בכבודו של זה. במקרה דנן, המעסיקה פגעה, באמצעות בעלי החברה ומנהל העבודה, בכבודו של העובד, כאשר היה מצופה מהם להגן על כבודו של העובד ולמחות כנגד העובדים שאחראים על ההפצה של הסרטון.
באשר לטענות המעסיקה – בית הדין קבע כי ממכלול הראיות עולה כי העובד שיתף את מנהליו על מצבו ולא את העובדים וכי הידיעה על מצבו הגיעה לעובדים ממנהליו. בנוסף קיבל בית הדין את טענת העובד לפיה מנהליו ידעו שיתר העובדים צוחקים עליו ולועגים לו ובמקום להפסיק זאת, הם שיתפו עם זה פעולה.
בית הדין הוסיף וציין כי אין “לתפוס” את העובד על כך שהוא לא התלונן בזמן אמת על קשייו בעבודה.

לאור כל האמור, קבע בית הדין כי על המעסיקה לשלם פיצוי לעובד בגין הפגיעה בשמו הטוב ובכבודו במקום העבודה, בסך של 40,000 ₪.

מספר ושם ההליך: סעש (ת”א) 9951-06-20 מיכאל בלפר – טסט בשרון מכון רישוי כפר סבא בע”מ
ערכאה: בית הדין האזורי לעבודה תל אביב-יפו
ניתן ביום: 1.8.2023


המידע האמור אינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי מצדה של חברת חשב מערכות מידע (2012) בע”מ

על הכותב

חשב עבודה ושכר

חשב עבודה ושכר

http://www.heshevavoda.co.il