העובדת הועסקה בלשכת הפרסום הממשלתית באמצעות חברות כוח אדם שונות. המדינה תכננה לפטרה אך בית הדין ביטל את ההליך והורה לקלוט אותה כעובדת מדינה מהמניין
עובדת בלשכת הפרסום הממשלתית (יחידה הפועלת תחת משרד ראש הממשלה) סיפרה שהועסקה במשך 26 שנה באמצעות חברות כוח אדם וכעת המדינה מעוניינת לסיים את ההתקשרות עמה שלא בהתאם לכללים הנהוגים ביחס לעובדי מדינה. השופט כאמל אבו קאעוד מבית הדין לעבודה בתל אביב קבע שהליך הפיטורים בטל כי בין הצדדים מתקיימים יחסי עובד ומעסיק מאז תחילת ההעסקה.
בתביעה ציינה העובדת שהחלה לעבוד במחלקת הגרפיקה ב-1995. במחלקה מועסקים 8 גרפיקאים, מתוכם 6 נותני שירותים חיצונים ושתי עובדות מדינה.
ב-2015 היא ביקשה להיקלט כעובדת מדינה אך התהליך לא הבשיל. ב-2021 התקבלה תשובת הלשכה כי אין באפשרותה לקלוט אותה כעובדת מדינה שכן בכוונתה לסגור את מחלקת הגרפיקה בהיותה יחידה עסקית הפסדית ולעבור למודל קבלת שירותי גרפיקה “במיקור חוץ מלא” החל מיוני 2021.
עוד נאמר לה כי היא שוקלת לסיים את קבלת השירותים דרך חברת כוח האדם בה היא מועסקת וכי היא תזומן לישיבת שימוע. באותו יום היא קיבלה הזמנה לשימוע.
התובעת ביקשה שבית הדין יכיר בקיומם של יחסי עבודה בינה לבין המדינה, יורה על קליטתה כעובדת מדינה וככל שהאחרונה תעמוד על הליך הפיטורים לקיימו תוך שמירה על זכויותיה של כעובדת המדינה.
לטענתה, בינה לבין המדינה מתקיימים יחסי עובד ומעסיק לכל דבר ועניין. בכלל זה היא נותנת שירותי גרפיקה לכלל משרדי הממשלה, ההנחיה המקצועית לעבודתה ניתנה על ידי הגורמים המקצועיים בלשכת הפרסום, המדינה שימשה כגוף היחידי אשר עבורו נעשו העבודות שבוצעו על ידה, עבודתה בוצעה במשרדי לשכת הפרסום, שעות עבודתה נקבעו ופוקחו על ידי נציגי הלשכה, והיא הכופפה להחלטות הנוגעות לעובדי מדינה.
המדינה טענה כי מחלקת הגרפיקה בלשכת הפרסום היא יחידה עסקית הפסדית מזה מספר שנים ואשר מבחינה כלכלית אין עוד הצדקה להמשך פעילותה.
עוד נטען כי התובעת איננה עובדת מדינה לפי חוק המינויים, אין לה תקן ולא ניתן לניידה לתפקיד אחר.
לחלופין נטען כי ככל שייקבע כי מתקיימים בין הצדדים יחסי עובד ומעסיק, הסעד ההולם הוא כספי בלבד.
המדינה סיפקה את העובדת
השופט הבכיר כאמל אבו קאעוד הבהיר כי בחינת האותנטיות של ההעסקה באמצעות קבלן נעשית לפי מבחני עזר שונים שנקבעו בפסיקה ונועדה לבחון “האם הלבוש הפורמלי בו הולבשה תבנית ההעסקה תואם את העסקה האמיתית שנרקמה בין הצדדים”.
השופט ציין כי יישום המבחנים מביא למסקנה חד משמעית כי בין התובעת לבין המדינה התקיימו יחסי עובד ומעסיק.
״לא חברות כוח האדם “סיפקו” את עבודתה של העובדת, המדינה “סיפקה” לחברות כוח האדם את העובדת, כתב השופט. הוא הדגיש כי החברות הקבלניות בהן הועסקה התובעת שימשו רק כצינור להעברת שכרה.
״במתכונת העסקה זו ביקשה המדינה להתחמק מהחלת הוראות החוק החלות על עובדי מדינה, הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה והתקשי”ר ובכך לקפח את התובעת הן כלכלית והן ארגונית״.
בנסיבות אלה ביטל השופט את הליך הפיטורים וקבע כי בין העובדת למדינה מתקיימים יחסי עובד ומעסיק מאז 1995 ועל המדינה לקלוט את התובעת כעובדת.
ב״כ התובעת: עוה”ד חגי קלעי
ב״כ הנתבעת: עו”ד איריס גלילי יולזרי
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פסקי דין קשורים
ש’ נ’ מדינת ישראל – לשכת הפרסום ממשלתית
