בית הדין האזורי לעבודה דן לאחרונה בתביעה של עובדת, קופאית בסופרמרקט, אשר פוטרה מעבודתה עקב גניבה ובתביעה שכנגד של המעסיקה נגדה.
שלילת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת
המחלוקת המרכזית בין הצדדים נגעה לעצם זכאותה של העובדת לפיצויי פיטורים. לטענת המעסיקה, העובדת נתפסה בקלקלתה, כשהיא מעבירה מוצרים שנרכשו על ידי לקוחות מבלי להעביר את הכסף דרך הקופה, ותוך שהיא נמנעת מלהכניס את הכסף לקופה, ועל כן היה מקום לפטרה תוך שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. העובדת אישרה שנהגה להעביר מוצרים שנרכשו על ידי לקוחות מבלי להעבירם בקופה, אך טענה שעשתה זאת על פי הנחיית מנהלת הסניף, שהורתה לה ליצור “קופה שחורה” לשימושים שונים.
בית הדין הבהיר כי על פי ההלכה הפסוקה, במקרה שבו מעסיק מעלה טענות למעשים של עובד שמשמעם גם עבירה פלילית, ושבעטיים מבקש המעסיק לשלול מהעובד את זכותו לפיצויי פיטורים, רף ההוכחה הנדרש מן המעסיק הוא מוגבר וגבוה מהרגיל, אף שאין הוא מגיע כדי רף ההוכחה הנדרש בהליך הפלילי.
בית הדין קבע כי הוכח במידה המוגברת והגבוהה מהרגיל הנדרשת בהליך מסוג זה, כי המעסיקה צדקה בהחלטתה לשלול מהעובדת במלואם את פיצויי הפיטורים (בסך 17,982 ₪) ודמי ההודעה המוקדמת (בסך 4,860 ₪) שהיו אמורים להיות משולמים לה. בית הדין הדגיש כי ככל שמספר שנות הוותק שהייתה העובדת צוברת אצל המעסיקה היה רב יותר, ולא רק שלוש שנים וחצי לערך, ייתכן שהיה שוקל שלילה חלקית של פיצויי הפיטורים, בהינתן חשיבות פיצויי הפיטורים לצורך קיום בכבוד ותחליף לפנסיה, אך בהינתן חומרת הפרת המשמעת מצד אחד, והסך הלא גבוה של פיצויי הפיטורים שבהם מדובר, בית הדין לא מצא הצדקה לנהוג כך.
אי מסירת מכתב פיטורים
העובדת טענה כי לאחר השימוע שבוצע לה, היא לא קיבלה מכתב פיטורים, באופן שהותיר אותה במצב של אי ודאות, כאשר היא נדרשת לשבת בביתה עד להחלטה, וכלל אינה יודעת האם אכן פוטרה אם לאו. בית הדין קבע כי בגין הפגם שנפל בהליך הפיטורים, שעניינו אי מסירת מכתב הפיטורים, על המעסיקה לפצות את העובדת בסך 10,000 ₪.
תביעה שכנגד לפיצוי בגין נזקים ועוגמת נפש
המעסיקה הגישה תביעה שכנגד, שאותה כימתה לסך 220,000 ₪, מתוכם 170,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לה “בעקבות גניבת הכספים” על ידי העובדת, ו-50,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה לה בנסיבות אלה.
אשר לטענת הנזקים – בית הדין קבע כי המעסיקה לא הוכיחה את הנזקים שנגרמו לה לטענתה.
אשר לפיצוי בגין עוגמת נפש – נקבע כי קיים קושי מובנה בחיוב מעסיק בגין עוגמת נפש, שכן על פי הפסיקה כשהמעסיק הוא חברה, כעקרון, אין היא סובלת מעוגמת נפש. עם זאת, בית הדין מוסמך לפסוק פיצוי על נזק לא ממוני, גם בנסיבות שבהן לא עלה בידי המעסיק להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו. בנסיבות המקרה, בשים לב מצד אחד לחומרת המעשים, לחוסר תום הלב והפרת חובת הנאמנות המובהקים שבהתנהגות העובדת, אך מצד שני בשים לב לכך שהעובדת כבר “שילמה” למעסיקה למעלה מ-20,000 ₪ במובן זה שנקבע כי בדין שללה המעסיקה מהעובדת את מלוא פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת, בית הדין קבע כי נכון לחייב את העובדת לשלם למעסיקה פיצוי בגין נזק לא ממוני על הצד הנמוך, בסך 10,000 ₪.
יצוין כי בפסק הדין דן בית הדין ברכיבי תביעה נוספים של התובעת.
סעש 23383-02-16 אולגה ברויטמן נ’ דיוטי פרי חנות מזון (2007) בע”מ (ניתן ביום 11/11/2020).
יובהר כי האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים כאלה או אחרים או להימנעות מהם.
