חופש הביטוי הפוליטי של עובד במסגרת יחסיו עם המעסיק

במהלך מבצע ‘צוק איתן’, פורסמו ברשתות החברתיות דעות חריגות או קיצוניות
על הנעשה בעזה. מהן גבולות חופש הביטוי של עובד כאדם פוליטי?

עובדת של חברת סלולר העלתה סטאטוס בעמוד הפייסבוק האישי שלה ובו הכיתוב “11 הרוגים לצה”ל + ציור סמיילי”

מנהל תיק לקוחות בחברת סלולר שפרסם בפייסבוק תמונה של רה”מ נתניהו אוחז בילד ערבי כדמות של ערפד צמא דם.

עובדת של רשת קמעונאית פוטרה לאחר ששפרסמה סטאטוס בפייסבוק הקורא למחוק את ישראל מעל האדמה.

ראש העיר לוד פיטר עובדת שהביעה שמחה על מות 13 חיילי צה”ל במילים “13. שירבו אמן”.

העיתונאי גדעון לוי פרסם מאמר שבו קרא לטייסי חיל האוויר “טייסים רעים”, תוך שהוא מייחס להם הרג חפים מפשע ללא שיקול דעת.

העובד כאדם פוליטי

אין כוונתנו להיכנס כאן לשדה הרחב של גבולות חופש הביטוי האזרחי, אלא רק לפן אחד שלו, והוא גבולות חופש הביטוי הפוליטי של עובד במסגרת יחסיו עם המעסיק.

מבין כל צורות הביטוי, חופש הביטוי הפוליטי זוכה בישראל להגנה מקסימלית הן משום שהוא מהווה בסיס למשטר הדמוקרטי, והן משום שהוא חשוף יותר מכל צורת ביטוי אחרת להתנכלות של השלטון. איסור או הגבלה של חופש הביטוי הפוליטי יותרו רק אם מתקיימת וודאות קרובה לפגיעה בערך או באינטרס המוגן, וכן שההגבלה לא תעלה על המידה הנדרשת.

התבטאויות פליליות

חופש הביטוי איננו כולל את הזכות להתבטאויות המהוות עבירות פליליות. בחוק העונשין מצויות עבירות רבות המגבילות את חופש הביטוי לשם הגנה על ערכים ולמניעת פגיעה בביטחון המדינה. סעיף 103 לחוק אוסר על “תעמולה תבוסנית” שיש בה כדי לערער את רוח חיילי ותושבי ישראל בעמידתם בפני האויב. סעיף 109 לחוק אוסר “הסתה להשתמטות”. סעיף 110 אוסר “הסתה לאי ציות”. סעיף 133 אוסר על “המרדה” ע”י קריאה שיש בה להביא לידי שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה. סעיף 144 אוסר על הסתה לאלימות או טרור ע”י פרסום דברי שבח, אהדה ועידוד למעשה אלימות או טרור. סעיף 144ב אוסר על פרסום הסתה לגזענות.

הנוסחה שנקבעה בפסיקת בית המשפט העליון היא של ודאות קרובה. כלומר, לא כל התבטאות היא פלילית או אסורה, אלא רק אם יש בה כדי לגרום בוודאות קרובה לפגיעה בערך המוגן. ניתן להעריך כי ככל שההתבטאות קרובה יותר למישור הפלילי, כך גדלה יכולתו של המעסיק לאסור אותה או לנקוט בסנקציות כנגד העובד הסורר.

ברי כי במקרים בהם העובד מבצע עבירה פלילית חייו של המעסיק בעת נקיטת סנקציות קלים יותר. הדברים הופכים למורכבים יותר כאשר אין במעשי העובד משום עבירה פלילית.

עובדי ציבור

כאשר עסקינן בעובדי ציבור, הרי שעליהם חלה מערכת נורמות מיוחדות המגבילות עד מאוד את יכולתם לתת ביטוי פומבי לדעותיהם הפוליטיות. בשורה ארוכה של פסקי דין פסק בית המשפט העליון כי על עובד הציבור לשמור על תדמית ניטראלית, על מנת לשמר את מעמדו הא-פוליטי של השירות הציבורי. על עובד ציבור חל איסור להעביר ביקורת מעליבה או פוגעת על הכנסת, הממשלה ואורגניה, מדיניות הממשלה ובעלי תפקיד ציבורי. כאשר אדם נעשה משרת ציבור הוא מקבל על עצמו חובות ומגבלות של חופש הביטוי, והוא מחויב בריסון עצמי ברמה המתחייבת ממעמדו הרשמי והרגיש. החיץ בין שירות המדינה לבין אורגנים פוליטיים חייב להיות ברור. להזדהות קולנית של עובד ציבור עם קו מפלגתי-פוליטי יש השלכה רעה ומיידית על תדמית שירות המדינה כולו.

הגבלת חופש הביטוי של עובדי ציבור שואבת את כוחה מהחוק, התקשי”ר, הסכמים קיבוציים ותקנוני משמעת למיניהם.

התבטאות של עובד ציבור (כגון זו של המורה מלוד) עלולה להיתפס כמנוגדת לחוק שירות המדינה ולתקשי”ר ואולי אף לחוק העונשין. שאלת החוקיות של פיטורי המורה בוודאי תידון בפני הערכאות המתאימות, ועד אז ניתן רק להעריך כי פיטוריה היו כדין, מאחר ויש בהתבטאויותיה משום נקיטת עמדה פוליטית חריפה שיש בה כדי לפגוע בוודאות קרובה בתדמית השירות הציבורי ובטוהרו הפוליטי.

עובדי מגזר הפרטי

הסוגיה שלפנינו קשה יותר להכרעה כאשר מדובר בעובד במגזר הפרטי המפרסם דעה ברשת חברתית, שהיא במהותה, קניינו הפרטי. קל יותר לסבור כי עובד המפרסם אמירה פרובוקטיבית באתר האינטרנט של מעסיקו, ללא רשות המעסיק, עובר עבירת משמעת חמורה הראויה לסנקציה חריפה עדי כדי פיטורין. אולם מה הדין לגבי עובד המפרסם את דעתו בחשבון האישי שלו בטוויטר? היכן עובר קו הגבול בין היותו של העובד אדם במדינה דמוקרטית שביכולתה לסבול אמירות קשות ופוגעניות בצורה קיצונית, לבין היותו עובד החב חובות של נאמנות וזהירות כלפי מעסיקו?

לזירה זו נכנסים שיקולים וערכים מתנגשים, שמלאכת האיזון ביניהם נתונה בסופו של יום בידי בית המשפט. נוכל לשרטט כאן בקצרה את סוגי השיקולים שיעלו ויבואו על כף המאזניים.

מן הצד האחד תתייצב זכות חופש הביטוי במלוא הדרה ועוצמתה. מרבית האזרחים במדינה הם גם עובדים המקבלים שכר מאת המעסיק. לו יונף שוט הפיטורין מעל ראשו של כל עובד שירצה להביע את דעתו הפוליטית שאינה מוצאת חן בעיני המעסיק או בעיני לקוחותיו, כי אז תישלל ממנו חירות הביטוי שהיא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

מן הצד השני עומדים האינטרסים של המעסיק כגוף פרטי-מסחרי. ככזה, הצלחתו המסחרית תלויה במידה רבה מאוד באהדה שמגלה הציבור לחברה ולערכיה. בימים אלה אנו רואים אזרחים העושים שימוש בכלים של חרם צרכנים על מעסיקים שעובדיהם התבטאו בצורה קיצונית. זהו כלי שיכול לגרום נזק רב למעסיק מחד אך גם לסתימת פיות מאידך.

אין חולק כי על העובד מוטלת חובת נאמנות להצלחתו של המעביד ושל העסק. בין אם הוסכם כך במפורש בהסכם העבודה ובין אם מכוח חובת הנאמנות הכללית החלה על כל עובד. בהינתן שההתבטאות הקיצונית עלולה להשליך על תדמיתו של המעסיק ולפגוע בקנינו ובעסקיו, אך לגיטימי הוא כי המעסיק יפעל לצמצום הנזק שנגרם לו עקב הקישור שעושה ציבור לקוחותיו בין דעותיו העובד לבין העסק. עיתון ‘הארץ’ שילם מחיר יקר בעקבות מאמרו של העיתונאי גדעון לוי; נטען כי מאות מנויים הודיעו על ביטול המינוי לעיתון. לו היה העיתון מפטר את העיתונאי כדי לפייס מנוייו, האם היה בית משפט מבטל פיטורים אלה בטענה של פגיעה קשה בחופש הביטוי? האם היה מעניק משקל מכריע לזכות הקניין של העיתון?

ניתן לטעון כי הגבלת חופש הביטוי של העובד הינה לתכלית ראויה, שכן האינטרס של המעסיק ראוי להגנה אף הוא. לעיתים אין מנוס מפיטורי העובד כאמצעי אחרון להגנה על האינטרסים של המעסיק.

בתי המשפט בוודאי ישקלו לנגד עיניהם את חומרת ההתבטאות של העובד, את תוכנה של ההתבטאות – האם מותרת היא אם אסורה, את רום מעמדו של העובד בארגון, משך עבודתו בארגון, השפעת ההתבטאות על תדמיתו של המעסיק, ועל הפגיעה בעסקיו. גם לשאלה באיזה מידה נפגע האמון שבין המעסיק לבין העובד יש מקום בשאלת סיום יחסי העבודה.

גם לשאלה באיזה ערוץ נתן העובד פומבי לדעתו יש משקל. ברור כי עובד זכאי להביע את דעתו השנויה במחלוקת בשיחת בית קפה מבלי שיחשוש ממעסיקו. אך מה לגבי הרשתות החברתיות השונות? האם הפרסום בהן דומה לשיחה פרטית או שמא, בגלל התהודה הרבה לה הן זוכות ואמצעי השכפול (LIKE, SHARE ), הן דומות יותר לפרסום באמצעי התקשורת ההמוניים? האם עובד שיש לו 8 חברים/עוקבים דומה לעובד שיש לו 5,000 חברים/עוקבים?

לאור חשיבותו של הערך המוגן – חופש הביטוי – יבחן בית הדין האם האמצעי שנקט המעסיק היה מידתי בנסיבות העניין, האם ניתן היה לנקוט נגד העובד באמצעי אחר חמור פחות כדי להשיג את המטרה המבוקשת.

אחת המסגרות הנורמטיביות החשובות לשאלה נשוא מאמרנו נמצאת בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. חוק זה קובע במפורש כי חל איסור על מעביד להפלות בין עובדיו על רקע לאומיותם והשקפתם. פיטורי עובד על רקע התבטאות פוליטית עלולים להיתפס כהפליה אסורה. הפרת איסור זה מקימה לעובד זכות תביעה אזרחית, אולם חמור מכך, במקרים מסוימים, מהווה עבירה פלילית. חוק שוויון הזדמנויות מאפשר לעובד הנפגע לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק וכן קובע, במקרים מסוימים, את היפוך נטל ההוכחה, רוצה לומר כי יש מקרים בהם נטל ההוכחה כי פיטורי העובד היו כדין יוטלו על כתפי המעסיק ולא על העובד אשר הגיש את התביעה.

בנוסף, חשוב להדגיש כי גם אם נפל פגם כזה או אחר במעשי העובד, לרבות כזה המצדיק את פיטוריו, עדין יש לדאוג להליך מסודר לרבות שימוע כדין.

לסיכום

הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק נותנת בידיו את הכוח להחליט לפטר את העובד, ולשאת בתוצאות במידה וייקבע כי הפיטורים נעשו שלא כדין.

לאור ההשלכות הפליליות והאזרחיות הכבדות של פיטורי עובד על רקע התבטאות פוליטית, אנו ממליצים למעסיק להתייעץ ולשקול את כלל הנסיבות בטרם ישלוף את חרב הפיטורים.

נראה כי בתי הדין לעבודה ייאלצו לעסוק בקרוב בסוגיה רגישה זו ולהתוות קווים ברורים בשאלת האסור והמותר במסגרת חופש הביטוי הפוליטי של העובדים בישראל.

אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו”ד מומחה בתחום.