לראשונה הכריע בית הדין האזורי לעבודה, בשאלה המהותית: האם רשאי מעסיק לחייב עובד, למסור חתימה ביומטרית (טביעת אצבע) לצורך החתמת שעון נוכחות בבואו ובצאתו ממקום העבודה.
בפסק דין מיום 23/2/14 במסגרת סכסוך שבין עיריית קלנסווה להסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח’ (סק (ת”א) 49718-11-12), הכריע בית הדין וקבע כי העיריה רשאית לבצע רישום נוכחות במשרדיה באמצעות שעון נוכחות ביומטרי.
העובדים בעיריית קלנסווה הכריזו סכסוך עבודה כנגד חיובם למסור טביעת אצבע לשם מעקב נוכחות.
העיריה טענה כי הדרישה להחתמת כרטיס נוכחות מעוגנת בחקיקה וכן בהסכם הקיבוצי בו נקבע כי סוג שעון הנוכחות יקבע ע”י ההנהלה. עוד טענה כי מעסיק רשאי לפי ההלכה הפסוקה לשנות את שיטת הדיווח. עוד טענה העיריה כי דיווח נוכחות באמצעים ביומטריים מהימן יותר, בפרט לאור חשדות באשר לאי סדרים בדיווח.
עוד טענה העיריה כי אין מדובר באמצעי פולשני שיש בו כדי לפגוע בזכות לפרטיות וכי הוא אינו מנוגד לעקרונות החוקתיים ולדיני הגנת הפרטיות. העיריה הבהירה כי נתוני טביעת האצבע אינם מוחזקים בידי צד שלישי אלא בתוכנה שרכשה וכי מדובר במידע דל ביותר.
לבית הדין לעבודה הוגשו אף עמדת מרכז השלטון המקומי אשר הצטרף לטענות העיריה, וכן עמדת משרד הפנים אשר לא מצא לנכון להתערב.
העובדים מנגד טענו כי בחיובם לנטילת טביעת אצבע יש כדי הפיכתם לחשודים אוטומטית. כן הדגישו כי נטילת טביעת אצבע הינה חלק מהליכי חקירה של עבריינים ואינה חלק מחיי העבודה של עובדים חופשיים במדינה דמוקרטית. העובדים טענו כי חוקת העבודה אינה מאפשרת חיוב בשעון ביומטרי. עוד טענו כי מדובר בשינוי חד צדדי של חוזה העבודה אשר נעשה ללא היוועצות בארגון העובדים. כמו כן טענו כי דיווח נוכחות ביומטרי אינו עולה בקנה אחד עם חוק שעות עבודה ומנוחה.
טענה עיקרית נוספת של העובדים היתה כי החיוב לטביעת אצבע הינה פגיעה בפרטיות ועומדת בניגוד לדרישות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
בית הדין לעבודה קיבל את תביעת העיריה והתיר כאמור את נטילת טביעות האצבע.
בית הדין ערך איזון בין זכות העובדים לפרטיות לבין זכות הקניין של המעסיק, והפררוגטיבה הניהולית שלו וקבע:
“… נראה כי, ואין אנו קובעים כעת מסמרות בדבר, נטילת טביעות אצבעותיו של אדם, שלא בהסכמתו, מהווה פגיעה בזכותו של אדם לפרטיות ובזכויותיו המוגנות על פי חוק היסוד. אכן, וכפי שכבר נפסק לא אחת, הזכות לפרטיות קיימת גם במקום העבודה ופגיעה בה כפופה להסכמה מצדו של העובד. החובה להגן על זכות זו נובעת אף מתניות מכללא בחוזה העבודה וחובת תום הלב ביחסים שבין עובד למעסיק (ר’ עב (ע”ע (ארצי) 90/08 טלי איסקוב ענבר נ’ מדינת ישראל – הממונה על חוק עבודת נשים (פורסם בנבו, 8.2.11); דב”ע נו/293-3 פלונית – חברה אלמונית בע”מ, עבודה ארצי כרך ל(2) 302).
40. עם זאת, אל מול זכותו של העובד לפרטיות ניצבת זכותו של המעסיק לקניין, המעוגנת אף היא בסעיף 3 לאותו חוק יסוד. מזכות זו וכנגזרת, הוכרה זכותו של המעסיק לקבוע את התנאים והכללים על פיהם יתנהל מפעלו – זוהי הפררוגטיבה הניהולית. זכות זו משתרעת אף על האופן שבו יתנהלו רישומי הנוכחות במקום העבודה, כל עוד לא נקבעה רשימה סגורה של האפשרויות לניטור נוכחות עובדים בחוקי העבודה.
41. לא זו אף זו, בענייננו, מהראיות שהוצגו בפנינו ולא נסתרו, עולה כי לא מדובר בנטילת טביעות אצבע במובן הרגיל, אלא בנטילת טביעות אצבע באופן אלקטרוני שאינו יוצר העתק מדויק המשמר את צורת הטביעה על כל מאפייניה ואשר אינו יכול לשמש הוכחה להימצאותו במקום מסוים בהקשרים אחרים…”
נראה כי אחד הנימוקים אשר סייעו לבית הדין להכריע לטובת העיריה היה כי טביעת האצבע מתורגמת לכדי תבנית מאפיינים אשר ממנה לא ניתן לשחזר את הטביעה המקורית, ולכן קבע בית הדין “כי אין אנו עוסקים בנטילת טביעות אצבע במובן הרגיל והפוגעני של התהליך, אלא בהליך דומה בלבד, אשר נועד למטרה ראויה ונעשה במידה שאינה עולה על הנדרש. הנטילה, על פי ההסבר שהובא לפנינו, נעשית באופן חד פעמי, ממנה מתורגמים מאפיינים אחדים לצורך שמירה במערכת הממוכנת והחתימה המבוצעת בהמשך בעת הכניסה והיציאה אינה שונה מבחינה אלקטרונית מהחתמת כרטיס זיהוי”.
בית הדין אף דחה את יתר טענות העובדים ובכלל זה קבע כי לא נדרשת הסכמת ארגון העובדים היציג לשינוי. כן קבע בית הדין כי ניתן לפרש את המונח “כרטיס” נוכחות גם לטביעת אצבע. עוד דחה בית הדין את טענת העובדים כאילו טביעת אצבע אינה עומדת בקנה אחד עם חוק שעות עבודה ומנוחה, וקבע: “לא ניתן לקבל את פרשנותם של המשיבים, כאילו אמצעי זיהוי ביומטרי אינו בא בגדרי החוק ולפיכך על פי לשון החוק לא ניתן להיעתר לבקשת המבקשת. החוק עושה שימוש במילים רישום באמצעים מכניים, דיגיטליים או אלקטרוניים. לגישתנו מדובר בהגדרה הרחבה ביותר שניתן היה לתת לאמצעי רישום הנוכחות והיא כוללת בחובה שימוש בשעון המבוסס על טביעת אצבע אלקטרונית”.
בית הדין אף ערך סקירת משפט משווה אשר ממנה ניתן ללמוד כי התוצאה דומה גם במדינות מעבר לים.
רצוי לציין כי מדובר בפסק דין של בית הדין האזורי כאשר יכול ויוגש ערעור ולכן טרם מדובר בהלכה פסוקה.
אין באמור לעיל כדי להוות משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף להתייעצות עם עו”ד מומחה בתחום.
מאת: עו”ד יוסי חכם, חכם את אור-זך, עורכי דין.
