מה הדין כאשר מעסיק משלם לעובדים עבור השימוש ברכב הפרטי שלהם,
לטובת ביצוע העבודה? האם מדובר בתוספת שכר לעובדים?
פקיד השומה סבר כי מדובר בתוספת שכר לעובדים, אך לא כך קובע בהמ”ש, כל עוד יוכיח המעסיק את אופן ושיטת החישוב לפיה החזיר לעובד את הוצאותיו בגין השימוש ברכבו הפרטי.
בפסק הדין בעניין אליל (עמ”ה 1184-06 אליל 2000 שיווק וניהול בע”מ נ’ פקיד שומה רחובות) שניתן ביום 27.6.2013, קבע בהמ”ש כי כאשר המעביד אינו מעמיד רכב לרשות העובד לצורך ביצוע העבודה, אלא משתמש ברכב הפרטי של העובד, ומשיב לעובד את ההוצאות בגין השימוש האמור שכל כולו עבור המעביד, יש לראות בתשלום שמשלם המעביד לעובד כהוצאה של המעביד המהווה מעין החזר הלוואה.
בהמ”ש מפנה לפרשת דן (ע”א 545/59 “דן” אגודה שיתופית בע”מ נ’ פקיד שומה תל אביב 5), בה דן בית המשפט העליון בשאלה האם הטבות שקיבל עובד ממעבידו מהוות הכנסה בידי המעביד, וכך נקבע:
“סיכומו של דבר, על אף הכללתה של “כל קצובה אחרת” במונח “השתכרויות ורווחים מעבודה”, אין לחייב במס דברים שאינם מוסיפים למקבלם כל הנאה פרטית או שאינם מוסיפים לו אלא הנאה בלתי ניכרת לעומת מטרתם התועלתית.
נראה כי הלכה זו שנקבעה בעניין דן, כוחה ותוקפה גם ביחס להוראות סעיף 2(2)(א) לפקודה. ראו סעיף ו(1) לפסק הדין של כבוד השופט א. רובינשטיין בע”א 3501/05 פקיד שומה ירושלים 1 נ’ בנק יהב לעובדי המדינה בע”מ . חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא אף בסעיף 3.1 לפרק “הכנסת עבודה” בקובץ הפרשנות לפקודת מס הכנסה המתייחס להוראות סעיף 2(2) לפקודה, הקובע כי: “עובד הקונה מכספו חלקים עבור מפעל המעביד לא ייחשב למקבל הכנסה שעה שמחזיר לו המעביד את ההוצאה”.
תקנה 4 לתקנות הרכב מתייחסת לשכיר וקובעת:
“לא יותרו בניכוי הוצאות החזקת רכב שהוצאו בייצור הכנסת עבודה”.
בהתחשב בהלכה שנקבעה בעניין דן ובאמור לעיל לעניין סעיף 2(2)(א), נראה כי הוראה זו שבתקנה 4 מתייחסת להוצאה שהוציא שכיר לצורך הכנסת עבודתו הוא. אין היא מתייחסת להוצאה שהוציא שכיר לצורך הכנסה של מעבידו.
במילים אחרות, מקום שהמעביד אינו מעמיד רכב לרשות העובד לצורך ביצוע העבודה אלא משתמש ברכב הפרטי של העובד ומשיב לו את ההוצאות בגין השימוש האמור שכל כולו עבור המעביד, נראה כי אין תחולה לתקנה 4 לתקנות הרכב ויש לראות בתשלום שמשלם המעביד לעובד כהוצאה של המעביד המהווה מעין החזר הלוואה.
אלא, שבבהמ”ש התברר כי חברת אליל לא שמרה אף פירוט להחזר ההוצאות לעובדים. במסגרת הליך השומה וההליך בבימ”ש לא הוצגו הרישומים וחשבוניות הדלק שלכאורה נערכו ונשמרו בזמן אמת. מחדל זה פועל לרעת אליל, אשר נראה כי כשלה בהוכחת היקף ההוצאה שהייתה לה במסגרת השימוש שעשתה ברכבם הפרטי של עובדיה לצורך ניוד העובדים והמוצרים לאזורי השיווק ומהם.
לפיכך, מעביד המחזיר לעובד תשלום בגין הוצאות שהוציא העובד עבורו כמעביד, חייב לנהל רישומים מפורטים של שיטת חישוב החזרי ההוצאות ולשמור אותם לצורך הצגה לפקיד השומה לפי הצורך בעתיד. במקרה כזה, מדובר בהוצאות המעביד שאינם מהוות שכר בידי העובד.
רמי אריה, עורך דין ורואה חשבון – מיסים ועסקים בע”מ
