העובדת טענה כי היא פוטרה ע”י המעסיק ולכן היא זכאית להשלמת פיצויי פיטורים..
לטענתה, היא שקלה לעזוב את עבודתה אצל המעסיק, אך התנתה את סיום העסקתה בקבלת מלוא זכויותיה ולכן יש לראותה כמי שפוטרה בהסכמה. המעסיק טען כי העובדת התפטרה ולא פוטרה והוציאה במרמה מכתב פיטורים, וכי העובדת ביקשה לקבל מכתב פיטורים כ’טובה אישית’.
בית הדין קבע כי המדובר בפיטורים בהסכמה ועל כן העובדת זכאית להשלמת פיצויי פיטורים.
בית הדין היפנה להלכה הקובעת כי מכתב פיטורים יוצר חזקה כי העובד פוטר והנטל על המעסיק להוכיח את ההיפך. בית הדין הוסיף כי הרציונל של ההלכה הוא שבית הדין לא יתן יד לנסיון להונות את הביטוח הלאומי, כלומר לתת לגיטימציה להסדר בו העובד יקבל דמי אבטלה שלא מגיעים לו, גם אם העובד ביקש זאת מיוזמתו.
בית הדין קבע כי גם אם סיום העבודה היה בהסכמה, יש למעסיק חובה לשלם פיצויי פיטורים מלאים, ככל שהוכח שהמעסיק הסכים למסור לעובד מכתב פיטורים שכן ממילא רצה בסיום עבודתו.
בית הדין קבע כי המעסיק מסר לעובדת מכתב פיטורים ולפיכך הנטל להוכיח כי הוא לא פיטר את העובדת עבר אליו – וכי לא די שהוא יוכיח שהוא לא פיטר את העובדת, אלא עליו להוכיח שהוא לא רצה בסיום עבודתה.
בית הדין קבע כי המעסיק רצה בסיום עבודתה של העובדת. בית הדין קבע כי השאלה היא האם המעסיק רצה ממילא בסיום עבודתה של העובדת והיה מרוצה כשהיא הציעה זאת. משהמעסיק ביטא את רצונו בסיום עבודתה של העובדת, עליו לשלם פיצויי פיטורים.
נקבע כי המעסיק היה מעוניין בסיום יחסי העבודה בנסיבות שלא יחייבו אותו בתשלום פיצויי פיטורים מלאים. המעסיק רצה להחליף את העובדת במזכירה בהיקף העסקה מצומצם יותר ולכן “קפץ על ההזדמנות” לסיים את העסקתה.
בית הדין קבע כי בהתאם לפסיקה גם אם היוזמה המקורית לסיום יחסי עובד-מעסיק היתה של העובד, די בכך שהמעסיק מביע נכונות או אף התלהבות לסיים את היחסים (בין אם העובד אינו טוב מספיק ובין אם משיקולים כלכליים) כדי להטיל על המעסיק חובה לשלם פיצויי פיטורים.
בית הדין קבע כי המעסיק לא עמד בנטל להוכיח כי הוא לא היה מעוניין בסיום עבודתה של העובדת ועל כן העובדת זכאית לפיצויי פיטורים מלאים.
(סע”ש 5080-03-23, מיום 1/9/25)
