מעסיק אשר לא ניהל רישום שעות עבודה, חויב לשלם הפרשי שעות נוספות בסך 42,525 ש”ח
בפסק דין אשר ניתן לאחרונה ע”י בית הדין האזורי לעבודה, נדונה בין היתר תביעה של עובד לגמול עבור עבודה בשעות נוספות (סע”ש 41030-01-22, מיום 13/1/25).
בית הדין ציין כי לפי תיקון 24 לחוק הגנת השכר, בהיעדר רישום של שעות העבודה על ידי המעסיק, קמה חזקה לפיה העובד עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, עד למכסה של 15 שעות נוספות שבועיות או 60 שעות נוספות חודשיות. הנטל עובר לעובד רק אם לטענתו עבד מעל מכסת שעות נוספות אלה.
בית הדין קבע כי עם זאת, אין בתיקון 24 כאמור כדי לפטור את העובד מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה הנוספות שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדן שכר או הגמול המגיע לו לפי החוק וכן, מהצגת תחשיב, ולו על דרך של אומדנה, של הסכום הנתבע על ידו כשכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות על יסוד גרסתו.
במקרה בו חלה החזקה, רשאי בית הדין לפסוק גמול שעות נוספות במלוא השיעור הקבוע בסעיף 26ב(ב) לחוק, אך הוא אינו חייב לפסוק כך. סעיף 26ב(ב) קובע רף עליון לשיעור השעות שעל יסודו יקבע הגמול בתנאי אי וודאות לגבי עצם העבודה הנוספת או היקפה. ואולם בתוך הטווח הקבוע בחוק עדיין מסור לבית הדין שיקול דעת לפסוק גמול נמוך מהתקרה שבחוק. הרף העליון נועד לתחום את קצה גבול אחריות המעסיק מכוח החלת החזקה, ולא למנוע הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בגדרי הטווח הקיים, אם קיים טעם ראוי מבורר ומוכח המצדיק זאת. בהעדר טעם ראוי ומוכח, כגון, במצב בו המעסיק בנסיבות העניין לא הרים את נטל הוכחת הפוטנציאל המרבי לעבודה בשעות נוספות, אזי יש לפסוק לטובת העובד גמול שעות נוספות בשיעור הרף המרבי שבסעיף 26ב(ב) לחוק.
נקבע כי גם לאחר תיקון 24, מקום בו בית הדין לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות כי אז אין מקום לחייב את המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, גם אם המעסיק לא הציג דוחות נוכחות.
במקרה שנדון בפסק הדין המעסיקה לא הציגה רישום של שעות העבודה של העובד, לא באמצעות דוחות נוכחות ולא בכל דרך אחרת, ועלה מהעדויות כי לא נערך רישום של שעות העבודה.
העובד לעומתה עמד בנטל הראשוני של מתן גרסה עובדתית בנוגע לשעות העבודה הנוספות שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדן גמול שעות נוספות מלא. העובד טען בתצהירו, כי הוא עבד 25 שעות נוספות בחודש וציין כי שעות העבודה שלו היו החל מהשעה 06:30 ועד השעה 17:00 כאשר לעיתים עבד מעבר לשעה זו.
בית הדין קבע כי בהיעדר רישומי נוכחות של העובד ומשהעובד הציג גרסה עובדתית למתכונת העסקה בשעות נוספות, עובר לכתפי המעסיקה מכוח תיקון 24 לחוק הגנת השכר, הנטל להוכיח כי העובד לא עמד לרשותה בכל השעות השנויות במחלוקת. אחרת, חזקה כי העובד עבד באותן שעות.
בית הדין התרשם כי אכן העובד עבד בשעות נוספות. גרסת העובד לפיה מתכונת העסקתו הייתה בת 10.5 שעות לא נסתרה. יחד עם זאת, בית הדין סבר כי במהלך יום העבודה נטל העובד הפסקה בת מחצית השעה וטענתו לפיה לא הייתה לו הפסקת צהריים אינה הגיונית, שכן לא סביר שעובד יעבוד בעבודה פיזית שעות רבות מבלי לצאת להפסקת אוכל או לנוח מעט. בנוסף, בית הדין קבע כי הוא סבור שתחילת העבודה בפועל הייתה לא לפני השעה 07:00 ולעיתים מעבר לכך, שכן גם אם העבודה הייתה בגוש דן זמן הנסיעה לאחר האיסוף היה כחצי שעה.
נקבע כי העובד עבד במתכונת שכללה עבודה בשעות נוספות (10.5 שעות ביום בניכוי חצי שעה הפסקה ו-45 דקות בממוצע נסיעה לאתר העבודה ובניכוי 8.4 שעות רגילות) באופן שעבד בממוצע כשעה נוספת ביום.
לנוכח האמור ובהתחשב בכך שהעובד עבד אצל המעסיקה 1,360 ימים בשכר יומי ממוצע של 400 ₪, העובד היה זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות בסך 68,810 ₪ (1,360 ימים * 400/8.4 ₪ [תעריף לשעה רגילה] * 1.25 [תעריף שעה נוספת] * 0.85 שעות נוספות ליום בממוצע). מסכום זה יש לנכות סך 24,100 ₪ ששולם לעובד במסגרת הרכיב שכונה “בונוס” ושולם עבור שעות נוספות. נקבע כי משנתבע סך 42,525 ₪, ייפסק סכום זה.
