דיני עבודה

האם עובד זכאי לתשלום עבור כוננות?

בפסק דין אשר ניתן לאחרונה ע”י בית הדין האזורי לעבודה, נדונה טענת העובדת כי היא זכאית לתשלום עבור כוננות (סע”ש 55036-03-21, מיום 31/10/24).

 לטענת העובדת, היא נדרשה לפחות למשמרת כוננות אחת בשבוע, עליה לא קיבלה שכר ומכאן על המעסיק לשלם לה בגין כך. שכרה עמד על סך 25 ₪ לשעה על כן בגין כל יום כוננות, על המעסיק לשלם לה תשלום בסך 200 ₪ וסך כולל של 10,400 ₪.

 מנגד, המעסיק טען כי כוננות אינה בבחינת עבודה.

 בית הדין קבע כי בהתאם להלכה הפסוקה, הנטל מוטל על הטוען לקיומו של הסדר תשלום בגין שעת כוננות.

 בית הדין הפנה לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה שלפיה הסדרים של תשלום עבור כוננות אינם מעוגנים בחוק ואין הם חלק ממשפט העבודה המגן. הסדרים שכאלה יכולים להיות מעוגנים בהסכמים או הסדרים קיבוציים, בהוראות נוהל הנהוגות אצל מעסיק מסוים או בנוהג הקיים במקום העבודה (עע 204/06, מיום 21/8/07).

 עוד היפנה בעת הדין לפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה, בה נקבע כי שעות כוננות אינן נחשבות לשעות עבודה נוספות או לשעות עודפות, המזכות בגמול לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, וכי יש לבחון אם לעובד מגיע תשלום בגין שעות כוננות במסגרת הסדר חוזי או קיבוצי (ע”ע 20920-10-17, מיום 7/5/19).

 בעניין שנדון בבית הדין, העובדת הצהירה כי היא נדרשה להיות בכוננות בדומה לשאר עובדי המקום, כאשר הם לא יכלו להתפנות לעיסוקיהם אלא להישאר בכוננות בעבודה, וכלל לא קיבלו תשלום בעד כוננויות אלו. בנוסף, העובדת הצהירה כי הכוננות הייתה בבחינת עבודה, שכן העובדים היו מחויבים להישאר בקרבת מקום וביכולת הקפצה מהירה. העובדת טענה כי ביום של הכוננות, היא לא יכלה לעבוד במקום אחר, או לעסוק בעיסוק שימנע ממנה להגיע תוך שעה לעבודה. לגישתה, היא לא קיבלה כל תשלום בעד שעות כוננות אלה, כאשר מתכונת הכוננות היא חלק מחוזה ההעסקה של העובדים. העובדת העידה כי נדרשה לשהות בכוננות וכי הייתה מחויבת להישאר בקרבת מקום וביכולת הקפצה מהירה.

 בית הדין קבע כי מקור הזכות לדמי כוננות הוא חוזי ועל כן יש לבחון את הסכמות הצדדים. בהיעדר הסכם העסקה, בית הדין בחן את כתב המינוי ואת טופס ההודעה לעובד שנמסר לעובדת. נקבע כי מסמכים אלו נעדרים כל התייחסות לשעות כוננות ולכן אין כל הסדר חוזי המעגן את טענת העובדת לפיה היא זכאית לתשלום בגין שעות הכוננות שנטען כי ביצעה למשך יום אחד בשבוע.

 דהיינו, אין מקור משפטי המחייב את המעסיק לשלם לעובדת תשלום בגין הפרשי שכר כנטען על ידה.

 בית הדין קבע כי אף אם היה מקור משפטי מחייב כנדרש (ואין זה המקרה), העובדת לא הוכיחה את תדירות הכוננות ומעבר לכך גם לא הוכיחה את משך הזמן בו לכאורה  נדרשה לשהות בכוננות.

 בית הדין קבע כי הוא ער לכך שהמעסיק ביצע תשלום בגין “כוננות הקפצה” בסך 100 ₪, בחודשים 5/17, 6/17 וכן 8/17, אך בהיעדר הסדר חוזי, אין בתשלומים אלו בסך מצטבר של 300 ₪ כדי להצביע על זכות חוזית של העובדת, ולבטח אין בכך כדי לזכות את העובדת בתשלום בסך 10,400 ₪ בעד דמי כוננות כנתבע על ידה.

 בית הדין העיר כי הייתה בידי העובדת אפשרות לזמן עדים אשר היו יכולים להעיד על נוהג הקיים במקום העבודה לתשלום בעד שעות כוננות שהתבצעו באותה תקופה, לרבות התדירות בהן בוצעו. עם זאת, העובדת בחרה שלא  לעשות כן ומשעה שנטל ההוכחה מוטל לפתחה, דין התביעה בגין רכיב זה להידחות.

על הכותב

עו

עו"ד ונוטריונית עדי ביבר לקואה

עוסקת בתחום דיני העבודה, מייצגת ומלווה מעסיקים.

שותפה ובעלים של משרד עורכי הדין ביבר לקואה חייקין הררי
http://www.biber-law.co.il

עו"ד ביבר לקואה לא ייצגה בתיק המוזכר במאמר הנ"ל.