בפסק דין אשר ניתן לאחרונה ע”י בית הדין האזורי לעבודה, נדונה בין היתר תביעת עובדת לגמול שעות נוספות
שעות נוספות בגין עבודה מהבית
העובדת תבעה גמול שעות נוספות, לרבות בגין עבודה מהבית.
כרטיסי הנוכחות של העובדת לא שיקפו עבודה מהבית. בהסכם העסקתה של העובדת אין כל התייחסות או אישור לעבודה מהבית.
כמו כן, העובדת לא דיווחה על שעות עבודתה מהבית וכן לא ביקשה בזמן אמת אישור לעבוד מהבית ולא דרשה דבר בכל הנוגע לעבודתה מהבית בזמן אמת, ואף כלל לא עדכנה את הממונים עליה בדבר ביצוע שעות העבודה מהבית.
העובדת לעיתים דיווחה את שעות עבודתה באופן ידני אולם אין בדיווחים הידניים, דיווחים בזמן אמת מהבית.
העובדת גם לא הרימה את הנטל להוכיח את שעות עבודתה מהבית, במיוחד שעה שהרישום של שעות עבודה מהבית נעשה בדיעבד ובחלוף תקופה ארוכה.
משכך, בית הדין לא שוכנע כי העובדת זכאית לתמורה בגין שעות עבודה מהבית.
קיזוז זמני הפסקה
עיון בדיווחי הנוכחות מעלה כי המעסיקה לא הפחיתה בזמן אמת את ההפסקה מחישוב הזמן בכרטיסי הנוכחות.
גם עיון בתלושי השכר מעלה כי לא קוזזה ההפסקה. גם בהסכם העסקתה של העובדת לא נקבע כי משעות עבודתה יקוזז זמן ההפסקה.
בנוסף, בית הדין קיבל את טענת העובדת כי בשל תפקידה לא יצאה להפסקות.
משכך נקבע כי אין לקזז את רכיב ההפסקות מתחשיב העובדת לעניין גמול שעות נוספות.
ממתי יש לחשב את השעות הנוספות
בית הדין קיבל את טענת המעסיקה כי חלה טעות חישובית בתחשיב העובדת שעה שהתחשיב של השעות הנוספות של העובדת החל לאחר 8.6 שעות ולעיתים לאחר 8.4 שעות, כאשר התחשיב לשעות נוספות צריך להיעשות לאחר 9 שעות.
בית הדין סקר את צווי ההרחבה אשר הפחיתו את מספר שעות העבודה השבועיות וקבע כי צווים אלה לא הפחיתו את שעות העבודה היומיות אלא את השבועיות בלבד וקבעו כי המעסיק הוא שקובע את שעות העבודה וסדרי העבודה בהתאם לצרכי העבודה, כך שמספר שעות העבודה הרגילות היומיות (במקרה של 5 ימי עבודה בשבוע) נותר 9 שעות.
ביום 15.03.2018 הוצא צו הרחבה בדבר קיצור שבוע העבודה במשק שלפיו שבוע העבודה יעמוד על 42 שעות עבודה בלבד. בצו זה נקבע כי “היקף שבוע העבודה במשק יקוצר בשעה אחת, כך ששבוע העבודה יעמוד על 42 שעות עבודה, ללא הפחתה בשכר”. עוד נקבע כי קיצור שבוע העבודה יבוצע על ידי הפחתת שעה אחת ביום קבוע ומוגדר במהלך שבוע העבודה וכי “בהתאמה לקיצור שבוע העבודה כאמור, שכר השעה יחושב על בסיס של 182 שעות לחודש עבודה”.
מסקנת הדברים היא כי צווי ההרחבה המצוינים לעיל לא הפחיתו את מספר שעות העבודה היומיות אלא רק את מספר ימי העבודה בשבוע ואת מספר שעות העבודה השבועיות. משכך, מספר שעות העבודה היומיות הרגילות עומד על 9 שעות.
בית הדין הפנה לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בפרשת גאנם (עע 40806-03-21, מיום 21/10/21). בפסק הדין הארצי הנ”ל, נקבע כי:
“בית הדין האזורי ביסס את פסיקתו ברכיב זה על מתכונת העבודה שנקבעה על ידו, לפיה עבדה המשיבה בימים א’, ב’, ד’ ו-ה’ בין השעות 8:00 ל-18:00 וביום ג’ בין השעות 8:00 ל-15:00, כאשר בכל אחד מהימים שהתה בהפסקה בת חצי שעה… לא מצאנו להתערב בעצם פסיקתו של גמול שעות נוספות. עם זאת נפלה טעות באופן החישוב, שכן מתכונת העבודה שנקבעה מלמדת על שתי שעות נוספות בכל שבוע (חצי שעה נוספת בכל אחד מארבעת ימי העבודה בהם עבדה המשיבה 9.5 שעות). כפועל יוצא מכך, יש להפחית מהגמול שנפסק על ידי בית הדין האזורי סך של 23,646 ₪”.
בית הדין קבע כי משכך, יש לקבל את טענת המעסיקה, כי עבודה מעל ל-9 שעות ביום מזכה בתשלום גמול עבודה בשעות נוספות.
שימו לב כי הקביעה של בית הדין מתייחסת לעובד המועסק 5 ימים בשבוע ביום ‘רגיל’, דהיינו לא ביום המקוצר; לא בעבודת לילה; ולא בערב המנוחה השבועית/ערב חג. כמו כן, שימו לב כי שעות נוספות מחושבות הן ברמה היומית והן ברמה השבועית.
תחשיב שעות נוספות בדיעבד – שעות חוסר
עוד קבע בית הדין כי שעה שעולה הן מכרטיסי הנוכחות והן מתלושי השכר שיש לעובדת שעות חוסר, הרי משעה שנקבע כי לעובדת זכאות לשעות נוספות, לצורך תחשיב שעות נוספות בדיעבד יש לקזז את שעות החוסר.
(סע”ש 53368-02-21, מיום 14/8/24).
