בית הדין הארצי לעבודה ביטל פיצוי של כחצי מיליון שקל שנפסק לטבח לשעבר במסעדת “צ’וקה” עבור שעות נוספות. גם פיצויי ההלנה והוצאות המשפט שקיבל קוצצו
בית הדין הארצי לעבודה קיבל לאחרונה ערעור על פסק דין שזיכה טבח לשעבר במסעדת צ’וקה ב-667 אלף שקל. בין היתר נפסקו בבית הדין האזורי לטובת העובד, אזרח תאילנד, 444,897 שקל כגמול עבור שעות נוספות. ואולם, הרכב השופטים בארצי קבע שהפיצוי מבוסס על קביעה בעייתית שאינה הולמת את מסכת הראיות בתיק. יחד עם קביעות נוספות של האזורי שבוטלו, נותר העובד בסופו של יום עם כ-140,000 שקל בלבד.
העובד הועסק ב”צ’וקה” לתקופה של כ-5 שנים, תחילה בסניף פתח תקווה ובהמשך בסניף רמת אביב. עם סיום אשרת השהייה שלו בישראל במהלך 2014, עבודתו הגיעה לקיצה. העובד לא התמהמה וחודש בלבד לאחר סיום העבודה הגיש את התביעה לבית הדין האזורי, שם זכה בסכום לא מבוטל של 667,080 שקל.
את חלק הארי של הסכום – גמול שעות נוספות – ביסס בית הדין על העדר משקל ראייתי שנתן לדוחות הנוכחות מטעם הנתבעים. השופט שדן בתיק נימק בין היתר שהדוחות לא חתומים על ידי העובד אלא על ידי אחראי משמרת עלומים. בנסיבות אלה בית הדין קיבל את התחשיב של העובד לגבי השעות הנוספות וזיכה אותו בסכום הנאה.
קביעה נוספת של האזורי הייתה כי ישולמו לעובד פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 60,000 שקל. זאת לנוכח העדר תשלום פיצויי פיטורים נכון למועד סיום העבודה.
החברות שהעסיקו את העובד וחויבו בפיצוי לא ויתרו והגישו ערעור על פסק הדין. לטענתן, מי שחתמו על דוחות הנוכחות ממש לא היו “עלומים”, אלא היו חלק מהנתבעים בהליך שאף הגישו תצהירים לבית הדין. יתרה מכך, העובד עצמו אישר כי חתם על הדוחות.
המערערות הוסיפו שאם נפלו פה ושם טעויות סופר בתאריכי הדוחות שנפלו על שבתות (מה שלא ייתכן לאור העובדה שהמסעדה כשרה) – אין לתת לכך משקל ראייתי משמעותי.
ביחס לפיצויי ההלנה טענו המערערות כי העובד כלל אינו זכאי לפיצויי פיטורים, שבסיס הזכאות להם היה העובדה שויזת העבודה שלו פגה. אלא שהישארותו בישראל בניגוד לתנאי היתר העבודה שלו מעקרת את סיבת הפיטורים מתוכן, וגם פוגעת ביכולתן לגייס במקומו שף זר אחר בשל הוראות רשות האוכלוסין. בנסיבות אלה, נטען, מוצדק לשלול ממנו את הפיצויים.
העובד לא התייצב לערעור.
מרובה המחזיק את המועט
השופטות לאה גליקסמן (אב”ד), חני אופק גנדלר ומיכל נעים דיבנר ציינו שהן רואות לנכון להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי, ובעיקר בקביעות הנוגעות לרכיב השעות הנוספות.
לדבריהן, האזורי טעה כשלא נתן משקל כלשהו לדוחות העבודה. הן ציינו כי אף שהן מקבלות את קביעת האזורי שלפיה צורת הדוחות לא עונה על דרישות חוק שעות עבודה ומנוחה, היה מקום להעריך את משקלן הראייתי בשים לב להצהרתם של החתומים על הדוחות.
בהקשר לכך השופטות אף קיבלו את טענת המערערות שהעובד הודה כי חתם מדי חודש על הדוחות.
הן מנו שגיאה נוספת של האזורי, לפיה חסרונם של 3 דוחות מתוך 64 חודשי עבודה מכרסם במשקלם הראייתי של כלל הדוחות. הן כתבו כי קביעה זו מעוררת “קושי לא מבוטל, שכן המרובה מחזיק את המועט, ולא להיפך”.
לנוכח האמור השופטות ביטלו את הפסיקה הנוגעת לרכיב השעות הנוספות.
גם ביחס לפיצויי ההלנה נקבע כי הסכום שנפסק גבוה מדי ויש להפחיתו בחצי, לנוכח ניתוק הקשר מצד העובד עם סיום ההעסקה והקושי להשיגו.
לנוכח ההפחתה המשמעותית מהפיצוי הכולל שנפסק לעובד, השופטות ראו לנכון גם לבטל את חיובן של המעסיקות בהוצאות ההליך בבית הדין האזורי. מנגד, הן חייבו את העובד בהוצאות בסך 7,000 שקל.
- ב”כ המערערות: עו”ד עמית גרוס, עו”ד הדס גרוסי ועו”ד לינוי יעקובי
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
- ניראור ניהול מסעדות בע”מ נ’ Bunlai Phaderm
