ביה”ד: על אף שלא התקיימו יחסי עובד מעסיק, התובע זכאי לפיצויי פיטורים מהחברה

מדובר בתובע אשר עבד בחברה המרכזית ליצור משקאות קלים במשך עשרות שנים. התחיל כנהג הסעות שכיר והפך לעצמאי. ביה”ד לעבודה קבע שתלותו הרבה בנתבעת בשנותיו כעצמאי מקנה לו מעמד של ‘מעין עובד’.

בתחילה הועסק התובע כשכיר בתפקיד פועל זוטר. בין השנים 1983 ל-1996 הועסק הן כעצמאי והן כשכיר בתפקיד מלגזן ובהמשך בהיסעי נוסעים במיניבוס כנגד תלושי שכר. החל מיום 1.4.1996 הועסק התובע בחברה על תקן עצמאי בהסעת נוסעים.

בשנת 2017 נחתם בין התובע לחברה הסכם למתן שירותי הסעה המסדיר את מעמד התובע כקבלן עצמאי. הוסכם בין הצדדים כי החל מיום 1.4.1996 מועסק התובע בחברה כקבלן עצמאי ולא מתקיימים ולא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. באפריל 2019 הודיעה החברה לתובע על סיום ההתקשרות. במסגרת התביעה עתר התובע לסעד הצהרתי אשר יקבע כי בינו לבין החברה התקיימו יחסי עבודה וכן עתר לפיצויים בגין אפליה מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, פיצויים בגין הפרשי שכר, פיצויי פיטורים, הפרשות לפנסיה, פדיון חופשה ודמי הבראה בסך כולל של 1,785,304 ₪.

לטענת החל משנת 1996 החברה לא הותירה לו ברירה אחרת מלבד המשך העסקה כעצמאי כאשר בפועל המעבר מעבודתו כשכיר לעצמאי לא הביא לשום שינוי בתוכן ובמהות ההעסקה- החברה המשיכה לפקח על שעות עבודתו תוך מתן הוראות לביצועה, הוא השתלב בעבודת החברה, היווה חלק מהמערך הארגוני ולא ויתר על הזכויות המגיעות לו. באשר להסכם שנחתם בין הצדדים ב-2017 טען התובע כי אולץ לחתום עליו.

מנגד טענה החברה כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי עבודה, התובע ניהל עסק עצמאי, לא בוצע כל פיקוח או מעקב אחר עבודתו והוא היה חופשי לספק שירותים לגופים אחרים.

השאלה המשפטית – האם התקיימו יחסי עבודה בין התובע לחברה המחייבים את המעסיק בתשלום זכויות מכוח מערכת יחסי עבודה?

ראשית קבע בית הדין כי ההסכם שנחתם בין הצדדים ב-2017 מהווה הסכמה בדיעבד של התובע לאי התקיימות יחסי עובד מעביד ולכן נפקותו המשפטית נמוכה. בית הדין הבהיר כי שאלת יחסי עבודה הינה שאלת סטטוס אשר לא ניתן להתנות עליו ולכן, בין אם הצדדים הסכימו כי התובע ישמש כקבלן ובין אם לאו, יש לבחון את מערכת היחסים בין הצדדים.

לאחר מכן בחן ביה”ד האם מתקיימים יחסי עובד מעביד בהתאם ל”מבחן המעורב” הכולל את מבחן ההשתלבות ומבחני משנה נוספים שנקבעו בפסיקה.

בית הדין קבע כי מבחן ההשתלבות (הפן החיובי) מתקיים באופן חלקי בלבד- לא מדובר בהשתלבות בעבודת המפעל אלא בעבודה התלויה בזמני המשמרות של המפעל, לא מדובר בליבת העיסוק של החברה אלא במתן שירותים אותנטיים חיצוניים לחברה דבר המחליש את טענת התובע לקיום יחסי עובד מעביד בין הצדדים, יחד עם זאת הוכח כי עיקר פרנסת התובע הגיע מהחברה כאשר תלות כלכלית מעידה על קיומו של נדבך אחד מבחן ההשתלבות (הפן החיובי).

גם מבחן ההשתלבות (הפן השלילי) מתקיים באופן חלקי שכן התובע ניהל עסק עצמאי, הוא העסיק 119 עובדים ושילם להם משכורות ודמי ביטוח לאומי דבר המהווה אינדיקציה לעסק לכל דבר ועניין. אמנם לא הוכח היקף עיסוקיו האחרים של התובע אך הוא לא היה מוגבל לתת שירותים רק לחברה. מבחן הפיקוח מתקיים בחלקו- התובע היה נתון לפיקוח אך יכול היה לפנות לעיסוקיו בין משמרת למשמרת. מבחן הקשר האישי לא התקיים- התובע חלק את העבודה עם נהגי הסעות נוספים ולא היה מחויב לבצע את העבודה בעצמו. אופי ההתקשרות אף הוא מתאים לגורם חיצוני- לתובע היה עוסק מורשה והוא דיווח על עצמו כעצמאי, הנפיק חשבוניות לחברה והפריש לעצמו כספים לפנסיה ולקרן השתלמות.

אף על פי כן קבע בית הדין כי מאחר ומדובר במקרה גבולי ניתן להכיר בתובע כ-“מעין עובד” של החברה ובעקבות כך קמה זכותו לקבלת פיצויי פיטורין. בית הדין נסמך בהחלטתו על ע”ע 1141/02 ציפורה בשם נ’ מדינת ישראל ועב’ 2162/02 אילנה פאר נ’ מדינת ישראל בהם נקבע בין היתר כי- “… למרות שלא מתקיימים כל מבחני הפסיקה לקיומם של יחסי עובד ומעסיק, יכול ומערכת היחסים בין צדדים תהא “מעין עובד למעבידו” במקרה שבו אין מדובר בעובד בהגדרתו הקלאסית וגם לא בבעל עסק עצמאי. המעמד של “מעין עובד” מקנה לאותם נותני שירות או מבצעי עבודה חלק מזכויות המגן ובעיקר את הזכות לפיצויי פיטורים עם ניתוק הקשר בינם לבין “מעסיקם” וכן על דברי כב’ נשיא ביהמ”ש העליון דאז השופט אהרון ברק בבג”צ 5168/93 שמואל מור נ’ בית הדין הארצי לעבודה אשר קבע כי במקרים גבוליים בהם לא מתקיימים כל המבחנים לצורך קביעת יחסי עובד ומעביד בין הצדדים ניתן לקבוע כי מדובר במעמד של מעין עובד- “המבחן לקטגוריה זו הוא התלות הכלכלית במעסיק כאשר תלות זו קיימת נקבע כי רואים בהם עובדים לעניין סמכות בית הדין לעבודה, לעניין חופשות ופדיונן ולעניין תחולת חוק ההסכמים הקיבוציים עליהם…” ועל דברי נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, כב’ השופטת נילי ארד בפסק הדין בעניין דוד שושן- “ייתכנו מקרים חריגים ויוצאי דופן בהם יחולו מתוקף הפרשות התכליתית, זכויות מכוח חקיקת מגן, כגון: פיצויי פיטורין, גם בעל דין שנמצא להיות קבלן עצמאי בעל עסק משלו. במקרים אלה הנטל על התובע- הקבלן העצמאי, להוכיח כי התקיימו נסיבות מיוחדות להקמת הזכאות מתוקף הפרשנות התכליתית. במסגרת זו יינתן משקל מכריע להוכחת קיומה של תלות כלכלית במהלך כל תקופת הקשר הממושכת של התובע עם החברה, נותן הזיכיון או הספק. בתוך כך ועל רקע בחינת המקרה הנדון לגופו בנסיבותיו, יהא על התובע להוכיח כי עיקר הכנסתו כבעל עסק עצמאי נבע מקשריו העסקיים עם הספק וכי סיום ההתקשרות העסקית הוא הסיבה הממשית לכך שהעסק נסגר. זאת בשל העדר הצדקה ותועלת עסקית להמשך קיומו ובין בגין פשיטת רגל וכיוצ”ב, באופן שבעל העסק העצמאי נותר ללא מקור פרנסה ומבלי שניתן מענה סביר לזכויות הנובעות מסיום עבודתו בעסק“.

בית הדין נימק את החלטתו והסביר כי התובע העניק שירות כמעט בלעדי לחברה והכנסתו מהחברה הייתה הכנסתו העיקרית ביחס לכלל הכנסותיו. יחד עם זאת התובע התנהג כעצמאי, הפריש לעצמו כספים לפנסיה ולקרן השתלמות ולא הוכח כי עיקר פרנסתו נגדע בעקבות סיום ההתקשרות. לפיכך מעמדו של התובע הוא כשל “מעין עובד” והוא זכאי לפיצויי פיטורין בהתאם לשכרו החלופי ולא לשכר הקבלני שהשתכר. פיצויים אלו נועדו לפצות אותו על פיטוריו מהחברה ולהעניק לו את הזכות והשהות להתארגן ולמצוא את פרנסתו.

לסיכום, בית הדין קיבל את התביעה באופן חלקי ופסק כי על החברה לשלם לתובע פיצויי פיטורין בסך של 441,600 ₪.

המידע האמור אינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי מצדה של חברת חשב מערכות מידע (2012) בע”מ