חשיפת שכר העבודה ע”י העובדים היא סוגייה רגישה אצל מעסיקים רבים, המעדיפים כי נתוני השכר של עובדיהם יישמרו בסודיות, דבר המאפשר להם גמישות בקביעת תנאי העבודה. בהתאם לכך, הסכמי העסקה רבים כוללים סעיף המחייב את העובד לשמור בסודיות את תנאי העסקתו. אך האם עובד אכן מחויב לשמור על סודיות תנאי העסקתו?
לפני שנה, ביום 12/8/2020, ניתן פסק דין ע”י בית הדין האזורי לעבודה, אשר דן בסוגיית גילוי פרטי השכר על ידי עובד (סעש 57327-01-18 מידות ומעשי נוף נ’ מרדכי הרוש). יש לציין כי לא מדובר בהלכה מחייבת של בית הדין הארצי לעבודה.
בפסק הדין קבע בית הדין האזורי כי חשיפת השכר אותו מקבל עובד, מול חבריו לעבודה או מול לקוחות/ספקים, הינה פעולה הנתפסת בצורה שונה בתרבויות עסקיות שונות ובחברות שונות. למעסיק קיים אינטרס עסקי ברור שעובדיו לא יחשפו את שכרם, לא בינם לבין עצמם ולא מול לקוחותיו/ספקיו, כך שיוכל לשמור על ‘גמישות ניהולית’ מרבית בקביעת השכר. מן הצד השני קיימים אינטרסים של העובד התומכים באפשרות לגלות את השכר ואף אינטרסים ציבוריים לכך.
כך למשל, בלא חשיפת השכר אין ביכולתם של עובדים לדעת כי הם מופלים לרעה בניגוד להוראות חוקי השוויון. זאת ועוד, איסור על חשיפת השכר פוגע ביכולתו של עובד לחפש עבודה חלופית בה ישתכר יותר, היות וציפיות השכר, הקשורות לשכר הקיים, הינן חלק מרכזי מהמשא ומתן לקראת תחילת העבודה. בלא יכולת למסור את נתוני שכרו הנוכחיים, או לברר מהו השכר המקובל או הקיים אצל המעסיק החדש, עשוי העובד להתחיל את המשא ומתן מנקודת פתיחה נחותה משמעותית מזו של המעסיק, דבר המעצים את פערי הכוחות ביניהם. איסור על חשיפת השכר פוגע בתחרות החופשית המתבססת, בין השאר, על עקרון חופש המידע, וניתן לטעון כי הוא פוגע אף בחופש הביטוי של העובד.
בית הדין קבע כי גובה שכרו של העובד ורכיביו אינם מידע השייך למעסיק בלבד, וככלל אין מדובר בסוד מסחרי של המעסיק. מדובר במידע פרטי השייך בצורה מובהקת יותר לעובד מאשר למעסיק. למעסיק אין זכות לחלוק מידע זה, בכפוף לחובותיו על פי כל דין, בלא הסכמת העובד, אחרת ייתכן ויהיה אחראי לפגיעה בפרטיות העובד. מן הצד השני, כאשר בוחר העובד לגלות את פרטי שכרו הוא מגלה מידע פרטי שלו, דבר אותו הוא זכאי לעשותו.
נקבע כי השכר הניתן לעובדים הינו מידע עסקי של המעסיק, אך אינו סוד מסחרי, זהו מידע הזוכה לרמת הגנה פחותה. מעבר לכך, יש להבחין בין חשיפת שכר לבין חשיפת עלות ההעסקה של אותו עובד או הרווח שנוצר למעסיק מעבודת אותו העובד. עלות ההעסקה והרווח כתוצאה מההעסקה הינם בבחינת מידע עסקי של המעסיק באופן מובהק יותר משכר העובד, ובהתאמה יש להגן עליהם יותר. בעניין אשר נדון בפסק הדין, חשף העובד את שכרו כעובד בלבד ולא את עלות העסקתו או את הרווח של השותפות.
בפרשת צ’ק פוינט (ע”ע 164/99 דן פרומר נ’ רדגארד בע”מ) נקבע כי כאשר מדובר בתחרות עסקית של עובד לשעבר מול מעסיקו לשעבר, יכולים לגבור האינטרסים של חופש העיסוק והתחרות החופשית על האינטרסים של המעסיק ולבטל אף תניה חוזית המגבילה את חופש העיסוק של העובד. בית הדין קבע כי אם כך, ודאי שהאינטרסים הציבוריים של השוק ושל העובד גוברים על האינטרסים של המעסיק כאשר מדובר אך בחשיפת שיעור שכרו של העובד ואין מדובר בחשש לחשיפתם של סודות מקצועיים.
בית הדין ציין כי אדם משוחח על עבודתו עם שותפיו לעבודה, בזמנים טובים ובזמנים רעים, כאשר הוא מרוצה מעבודתו ומשכרו וגם כאשר יש לו השגות בנושא. זהו דבר טבעי, מובן ומותר.
במקרה שנדון בפסק הדין, בית הדין התרשם כי העובד גילה את שכרו בתום לב ולא מתוך מטרה לחתור תחת מעסיקתו. לכן, בית הדין לא מצא כי מדובר בהפרה של חובות האמון ותום הלב בינו לבין המעסיקה, בוודאי לא כזו המצדיקה קביעת פיצוי. זאת על אף שבהסכם העבודה בין העובד למעסיקתו התחייב העובד “לשמור בסוד ולא לגלות… אינפורמציה הנוגעת למעסיק או הקשורה במישרין או בעקיפין במעסיק”.
עולה מפסק הדין כי עובד רשאי לחשוף את שיעור שכרו בתנאי שהדבר נעשה בתום לב. יחד עם זאת, כאמור לעיל, אין המדובר בהלכה מחייבת.
יובהר כי האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים כאלה או אחרים או להימנעות מהם.
