בפסק דין אשר ניתן לאחרונה ע”י בית הדין האזורי לעבודה, נדונה תביעתה של פרילנסרית להכרה ביחסי עובד-מעסיק בינה לבין החברה הנתבעת ולתשלום זכויות כספיות הנובעות מההכרה במעמדה כעובדת.
באותו מקרה, התובעת סיפקה שירותי גרפיקה לחברה המפיקה מקומון שבועי והנפיקה לנתבעת קבלות כנגדן שולמה לה תמורה מדי חודש בחודשו. בין הצדדים לא נחתם הסכם העסקה. התובעת סיפקה שירותים במשרד הנתבעת במתכונת עבודה של שלושה ימים בשבוע.
על פי ההלכה הפסוקה היות אדם ‘עובד’ הוא דבר קרוב לסטטוס ומעמד זה אינו נקבע על ידי הצדדים, אלא על סמך מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה. כמו כן, סטטוס לא ניתן ליצור או לבטל בהסכם. מעמדו של אדם כעובד או עצמאי, נקבע לפי מכלול נסיבות המקרה, לאחר בחינת מערכת היחסים בין הצדדים בפועל.
המבחן הנוהג לבחינת קיומם של יחסי עובד ומעסיק הינו המבחן המעורב, הבנוי משילוב של מספר מבחנים, כאשר המרכזי שבהם הינו מבחן ההשתלבות על שני פניו. החיובי – תנאי להשתלבות ב”מפעל” הוא כי קיים מפעל שניתן להשתלב בו, והפעולה המתבצעת על ידי העובד צריכה לפעילות הרגילה של המפעל ושמבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ועל כן אינו “גורם חיצוני”. הפן השלילי – מבצע העבודה אינו בעל עסק עצמאי משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני.
קיימים מבחני עזר נוספים ובהם: מבחן הקשר האישי; כפיפות ופיקוח; אספקת כלי עבודה; תלות כלכלית; אופן הצגת ההתקשרות בפני גורמים חיצוניים, לרבות מס הכנסה והמוסד לביטוח לאומי; התמשכות הקשר; כיצד ראו הצדדים את יחסיהם; כמו גם האם קיימת בלעדיות למעסיק בפרק הזמן המוקדש לעבודה ועוד.
במסגרת הבחינה והאיזון בין המבחנים השונים יכול שיינתן משקל שונה לכל אחד מהם על פי נסיבותיו של כל מקרה, ומכל מקום, אף מבחן אינו מכריע כשלעצמו ויש לבחון את התמונה בכללותה.
במקרה שנדון בפסק הדין, נקבע כי עפ”י מבחני הפסיקה התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים.
התובעת ביצעה עבודה כגרפיקאית, תפקיד שאין חולק כי הינו מהותי וחיוני לפעילות השוטפת של המקומון. אם כן, תפקידה של התובעת היה חלק אינטגרלי מפעילות הנתבעת, כאשר מדובר בליבת העיסוק של הנתבעת. אשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות קיימים סממנים המעידים על מעמד התובעת כשכירה: המשרד ממנו פעלה התובעת הוא של הנתבעת; התובעת השתמשה בציוד המשרדי של הנתבעת והייתה בעלת עמדה קבועה; התובעת לא העניקה שירותי גרפיקה ללקוחות פרטיים אחרים, מלבד הנתבעת; התובעת לא העסיקה עובדים, משלא ניהלה עסק עצמאי משלה; התובעת לא נדרשה להיות שותפה בסיכוני הפסד או לשאת בסיכונים או בחובות כלשהן; הכנסתה של התובעת הייתה שעתית וללא קשר להוצאות בהן נשאה הנתבעת.
בית הדין קבע כי על אף שהוא ער לכך שלכל הפחות בשנים הראשונות להעסקת התובעת הייתה היא מודעת לכך שאינה שכירה וכי ההסדר היה נוח עבורה, אין מדובר במקרה קיצוני וחריג של חוסר תום לב או אי הגינות מצד התובעת, המצדיקים אי הכרה בה כעובדת על אף קיומם של סממנים אחרים.
בית הדין קבע כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכח מהו השכר החלופי על פיו יש לחשב את שכר התובעת וזאת משנדחו טענות הנתבעת אשר להשוואת שכר התובעת לעובדים אחרים ולפיכך נקבע כי יש לחשב את זכויות התובעת על פי שכרה הקבלני.
בית הדין דחה את בקשת הנתבעת לקיזוז כספים ששולמו לתובעת ביתר לכאורה וקבע כי משנדחתה טענת הנתבעת ולא הוכח שכר חלופי ברי כי לא שולמו לתובעת זכויות סוציאליות ועל כן לא שולמו לתובעת כספים ביתר.
בית הדין פסק לטובת התובעת תשלום בעד הפרשות פנסיוניות (רכיב הפיצויים ורכיב התגמולים), דמי חגים, דמי חופשה ודמי הבראה. בנוסף, פסק בית הדין לטובת התובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני, על אף שזה לא נתבע ע”י התובעת.
בית הדין הפנה לפסק הדין שניתן בעניין כותה (ע”ע 15868-04-18 גבריאל כותה ואח’ נ’ עיריית רעננה ואח’, ניתן ביום 7.4.2021), שם קבע בית הדין הארצי לעבודה כי נקודת המוצא היא כי בנסיבות בהן הוכרו יחסי עבודה בדיעבד, יש לפסוק פיצוי לא ממוני בשל הפגיעה בזכויות בעלות ערך כלכלי שאינן ניתנות לכימות ונפגעו כתוצאה מהגדרת הצדדים את מערכת היחסים באופן מוטעה, כאשר הנטל לשכנע כי אין להטילו מוטל על המעסיק.
בית הדין קבע כי מקום בו נקבע בדיעבד כי יחסי הצדדים באים בגדר יחסי עובד-מעסיק, יש לבחון את שאלת הפיצוי בגין נזק לא ממוני בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטי תוך התאמת גובה הפיצוי וקביעותו ביחס לחומרת ההפרה.
במקרה שנדון בפסק הדין, בעת שקילת שיעור הפיצוי הלא ממוני אשר יש לפסוק לטובת התובעת, שקל בית הדין את העובדה כי בשלב מסוים ביקשה התובעת לבחון את אפשרות העסקתה כשכירה אולם, הנתבעת הציגה בפניה מצג שווא על פיו שכרה כשכירה יפחת מהשכר הקבלני; השנים הרבות בהן העניקה התובעת שירותיה לנתבעת; התנהלות הנתבעת אשר בחוסר תום לב הטעתה את התובעת תוך ידיעה ברורה כי כלל עובדיה השכירים משתכרים שכר גבוהה יותר, תוך ניצול חולשת התובעת ותלותה במקום העבודה; הצעת הנתבעת ומתן אפשרות להיות מועסקת כשכירה למעלה משש שנים לאחר תחילת ההתקשרות; העובדה כי הנתבעת לא טרחה להוכיח שכר חלופי אשר יתכן כי היה גבוה מהשכר הקבלני אשר שולם לתובעת. לאחר בחינת מכלול השיקולים הנ”ל, פסק בית הדין לטובת התובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 40,000 ₪.
לאור החשיפה הקיימת בהתקשרות עם פרילנסר, המלצתנו היא להתייעץ עם עו”ד בתחום דיני העבודה בכל מקרה של התקשרות כאמור.
סעש 21159-01-18 נעה הקר נ’ נ.ס.ד.ק. אחזקות בע”מ (ניתן ביום 30/4/21).
יובהר כי האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים כאלה או אחרים או להימנעות מהם.
