בפסק דין אשר ניתן לאחרונה ע”י בית הדין האזורי לעבודה, נדונה תביעת עובד להפרשות לקרן השתלמות עבור תקופת מחלה.
באותו מקרה, החל מחודש 4/16 החלה המעסיקה להפריש לטובת העובד כספים לקרן השתלמות. החל מיום 25/9/16 נעדר העובד מעבודתו מפאת מחלה אשר אינה קשורה לעבודה. בחודש 2/17, לאחר שהעובד מיצה את ימי המחלה הצבורים לזכותו, חדלה המעסיקה לבצע את ההפרשות לקרן ההשתלמות. העובד טען כי הוא זכאי להמשך ביצוע ההפרשות לקרן ההשתלמות גם לאחר 1/17.
בית הדין קבע כי התקופה בה שהה העובד במחלה בתשלום ולאחר מכן באי כושר לא הייתה עקב תאונת עבודה ולא הוכח כי הפסקת העבודה בפועל היתה מטעמים הקשורים בעבודתו של העובד.
בית הדין התייחס לפסק הדין בעניין חשאי (תע”א 3488-07, ניתן ביום 10/4/11) וקבע כי נסיבות המקרה שלפנינו שונות מהנסיבות שם. בעניין חשאי נקבע כי חובת המעסיק להפריש כספים לקרן הפנסיה לטובת עובד שנפגע בעבודה חלה כל אימת שממשיכים להתקיים יחסי עובד ומעסיק, וזאת ככל שלא הוסכם אחרת ובלבד שהפסקת העבודה בפועל הייתה בעל כורחו של העובד ומטעמים הקשורים בעבודתו. בעניין חדידה (ס”ע 3132-10, ניתן ביום 19.5.14), המאוחר לעניין חשאי, השאיר בית הדין בצריך עיון את השאלה “עד מתי משתרעת חובתו של המעביד בקשר” לחובת הפרשה כאמור “שעה שמדובר בתקופת מחלה ממושכת, שאיש אינו יודע אמתי תסתיים”.
בית הדין קבע כי במקרה שבענייננו, מדובר במחלה שאינה נובעת מתאונת עבודה ובתקופת היעדרות ממושכת שלא היה צפי לסיומה (למעשה, העובד לא חזר לעבודה מפאת אי כושרו לעבוד עד למועד פיטוריו בחודש יולי 2018). אשר על כן, נקבע כי לא ניתן ללמוד לענייננו מפסיקת בית הדין בעניין חשאי.
בית הדין קבע כי עובדות המקרה שלפנינו דומות יותר לעובדות בעניין נוייסרי (סע”ש 2420-10-13, ניתן ביום 29.10.15), במסגרתו נקבע כי במקרה של תקופת מחלה ממושכת שלא ידוע מועד סיומה (באותו עניין דובר על תקופת מחלה של כשנתיים), אין להטיל על המעסיק חובת הפרשה פנסיונית בתקופת אי הכושר. גם בעניין רב בריח (ד”מ 19772-06-20, ניתן ביום 4.8.20) נקבע כי אין הצדקה להטיל על המעסיק חובת הפרשה פנסיונית בתקופת אי כושר ממושכת של העובד (שם דובר על 91 יום), לאחר שהעובד מיצה את ימי המחלה שעמדו לרשותו ולא משולם לו שכר כמו בענייננו.
בית הדין הוסיף כי יתרה מכך, פסקי הדין דלעיל עוסקים בחובת הפרשה לפנסיה, אין הם דנים בתשלום לקרן השתלמות – שמטבעו הוא אינו שכר, אלא זכות נלווית הסכמית שאינה קוגנטית הנתונה ככלל לשיקול דעתו של המעסיק. העובד לא הציג מקור הסכמי, כל שכן חוקי, לכך שהמעסיקה התחייבה להעביר לו תשלומים לקרן השתלמות אף לאחר מיצוי ימי המחלה שעמדו לרשותו.
לאור האמור, נקבע כי דין התביעה לתשלום הפרשות לקרן השתלמות להידחות.
סעש 34294-12-18 פלוני נ’ ריבוק ישראל בע”מ (ניתן ביום 15.2.21).
יובהר כי האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים כאלה או אחרים או להימנעות מהם.
