המעסיקים במוסך בו הועסק העובד התחלפו והמעסיקה החדשה דרשה מהעובד לחתום על חוזה שבו הוא מוותר על כל הטענות כלפיה אך הוא סירב. ביה”ד לעבודה קיבל את תביעתו וקבע: ניסתה להתנער מתשלום זכויות.
האיש החל לעבוד במוסך ביהוד ב-1995. באמצע שנת 2012 מכר בעל המוסך את העסק לחברה בבעלות אדם פרטי.
העובד המשיך לעבוד כרגיל אך כעבור מספר חודשים, לאחר שכבר עבד אצל המעסיקים החדשים כחצי שנה, הוא זומן לפגישה בה נדרש לחתום על חוזה עבודה שלפיו “אין לו כל טענה או דרישה או תביעה כלפי החברה בגין תקופת עבודתו אצל המעביד הקודם באותו מקום עבודה”.
העובד – שלא קיבל פיצויים מבעל העסק הקודם שנקלע למצוקה כלכלית – סירב לחתום. בתגובה, מעסיקו החדש שלח אותו ל-“שבועיים חופש” לחשוב.
בעקבות זאת, הגיש האיש תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. לטענתו, כי לאחר שסירב לחתום על טיוטת חוזה העבודה, הודיע לו מיד שהוא מפוטר.
בנוסף, התובע טען כי לנוכח הנסיבות בהן ניצל הנתבע את החברה על מנת לפגוע בזכויותיו, יש “להרים את מסך ההתאגדות” ולחייבו אישית.
הנתבעים טענו כי על אף שסירב לחתום על טיוטת החוזה, המשיך התובע את עבודתו ללא תלונות, עד שסירבו לתת לו העלאה, אז יצא לחופשה של שבועיים וממנה לא חזר.
לטענתם, רואה החשבון של החברה יצר עמו קשר, והתובע הודיע לו שמצא כבר עבודה אחרת.
פיטורים לכל דבר
השופטת אופירה דגן-טוכמכר דחתה את גרסת הנתבעים, לפיה כבר בעת רכישת המוסך הובהר כביכול לתובע שהמוסך נמכר ושזכויותיו בגין תקופת עבודתו ייפרעו באמצעות תביעת חוב בהליך פשיטת הרגל של המעסיק הקודם.
להפך, קבעה השופטת, הנתבעת המשיכה להעסיק את התובע שלא ידע כי היא לא מתכוונת לשלם לו על זכויותיו אצל מעסיקו הקודם.
בנוסף, השופטת הבהירה שגם אם הנתבע הוציא את התובע ל”חופשה בתשלום”, למעשה היה מדובר בפיטורים לכל דבר, משום שהיה ברור שהתובע לא מתכוון לחתום על טיוטת החוזה.
השופטת הסתמכה על עדות חבר של התובע שהיה איתו בפגישה ועל תמליל שיחת טלפון בין התובע לרואה החשבון של החברה.
מכאן ניגשה השופטת לשאלה האם ניתן לחייב את החברה בתשלום זכויות התובע בגין כל תקופת עבודתו במוסך. השופטת הסבירה שחוקי העבודה נועדו לשמור על רצף זכויות לעובד במקום עבודתו, למרות חילופי מעבידים, והעובד אינו צריך להוכיח שהוסכם במפורש על שמירת הזכויות.
“לא ניתן לדרוש מהתובע להמשיך בעבודתו כרגיל, כאשר הנתבעת מתנערת לחלוטין מתשלום זכויותיו (וזאת לאחר שכבר המשיך לעבוד אצלה כרגיל כחצי שנה), ולא ברור מאין הוא אמור להיפרע בגין עבודתו במקום העבודה”, כתבה השופטת בפסק הדין.
עם זאת, השופטת קבעה שאין הצדקה להרמת מסך וחיוב הנתבע אישית בחובות החברה מאחר שלא הייתה תרמית, כלומר הנתבע לא השתמש בחברה על מנת להונות את התובע.
בסיכומו של דבר, נקבע כי הנתבעת תשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך כ-175,000 שקל, וכן פיצויים בסך כ-40,000 שקל על פדיון חופשה, פידיון הבראה, הפרשה בחסר לפנסיה ופיצוי בגין אי הודעה מוקדמת.
הנתבעת תשלם הוצאות משפט בסך 2,500 שקל ושכ”ט עו”ד בסך 6,500 שקל.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד יצחק עזרא עוסק בדיני עבודה
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
