ביום 11.12.2014 נתן בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע פסק דין, במסגרתו חויבה משטרת ישראל וקצינה בה, בפיצוי לתובע, שוטר בן העדה האתיופית, בגין התייחסותה של הקצינה כלפיו באמירות: “מי זה השחור הזה שיושב מולך”, “תן לשחור הזה שיעשה את זה”.
התובע טען כי האמירה פגעה בו קשות, וכי המשטרה לא טיפלה כראוי בתלונתו בגינה אלא טייחה את המקרה, לא גינתה את דברי הקצינה ואף קידמה אותה.
בית הדין האזורי לעבודה מצא שתלונת התובע טופלה על ידי המשטרה – מעסיקתו, באופן סביר. עם זאת, מצא בית הדין כי האמירות מהוות לשון הרע ולפיכך זכאי התובע לפיצוי.
בית הדין התייחס לביטוי “שחור” וקבע:
“השימוש במילה “שחור”, לתאר אדם, מבדילה ומשפילה מאחר והיא מצביעה על צבע עורו של אדם כאל כל הווייתו, במקום לציין את מעלותיו והעולם ומלואו שגלום בו. גזענות היא התייחסות אל בני אדם לפי צבע עורם ועל פי זה בנויה האבחנה בין נחות לעליון. והדבר בולט שבעתיים עם הצבע השחור. מרטין לותר קינג הפנה למילון כשביקש לבדוק מה המשמעות שיש למילה “שחור” בהקשר האנושי שלה. אז וגם היום, למילה שחור היו שלל הקשרים שליליים – רשימה שחורה, כישוף שחור, שוק שחור, שבת שחורה, ספטמבר השחור, רואה שחורות, דגל שחור, עבודה שחורה – כולם ביטויים שליליים, להבדיל מהצבע הלבן, המתקשר עם טוהר וקדושה (ראו מאמר של אפרת ירדאי – שפה שחורה, שפה לבנה, באתר האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה). גם בארץ, לגלי העלייה הראשונים מארצות המזרח, קראו “שווארצע” – שחורים ביידיש, או “שווארצע חייעס” – חיות שחורות. ביטוי זה היה סמל לזלזול ולמעמד הנחות שזכו לו בני עדות המזרח מצד ילידי הארץ. (רוביק רוזנטל – למי קראת כושי – בלוג רב מילים).”
אשר לאחריות המשטרה, קבע בית הדין:
“אשר לאחריותה השילוחית של המשטרה: על פי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מעביד אחראי לעוולה שביצע עובדו במהלך עבודתו למען המעביד, לרבות מעשה אסור של העובד, אם ניתן לראותו כביצוע בלתי נאות של פעולה שהוסמך לבצעה. רק “חריגה מוחלטת” של העובד תגרע מאחריותה השילוחית של המדינה (השוו: ע”א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו נ’ מירו ואח’, פד”י נז(2), 785; רע”א 1389/98 מזאוי נ’ מדינת ישראל). בענייננו, אין לומר שפעולתה של הנתבעת חרגה חריגה מוחלטת ממסגרת מילוי תפקידה. האירוע אירע במהלך עבודתה הרגילה של הנתבעת; הוא התרחש תוך כדי יום עבודה וחלוקת מטלות שמהווה פעולה שגרתית במסגרת מילוי תפקידה של הנתבעת. זאת ועוד. העובדה שהנתבעת עברה ברור משמעתי לפני קצין בודק, מחזקת את המסקנה שמדובר בביצוע לא הולם של התפקיד, ולא בחריגה מוחלטת ממסגרת התפקיד, שכן, כידוע, ההליך המשמעתי נועד לטפל בהפרות משמעת לא הולמות במסגרת עבודתו של העובד. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי המשטרה נושא באחריות שילוחית בגין התנהגותה של הנתבעת. בהקשר זה נוסיף, עצם הטלת אחריות שילוחית על המשטרה אינה פוטרת את הנתבעת מאחריותה האישית.”
באשר לשיקולים שעמדו ביסוד גובה הפיצוי שנפסק, אמר בית הדין:
“מדובר בפיצוי שהוא מעבר להשבת המצב לקדמותו, שמשקף את סלידת החברה מאמירות המתייחסות לאדם לפי צבע עורו, ובכך מבזות ומשפילות אותו. לכן נתנו משקל לתכלית החינוכית וההרתעתית שלציבור צריך להיות מובן שפגיעה שכזו ודווקא במסגרת יחסי עבודה במוסד ציבורי, אינה יכולה לעבור לסדר היום ללא שהפיצוי שייקבע יהיה משמעותי. כמו כן הפיצוי צריך לבטא מסר של הכרה שיפוטית וסולידריות חברתית המאוחדות בצורך למנוע פגיעות שכאלו בשמו הטוב של עובד. על פי תצהירו של התובע, הפגיעה האישית בו היתה חמורה, וגרמה לו למשבר, פגיעה בחיים הפרטיים עד ההחלטה לעזוב את המשטרה. על כן מעבר לחזקה לפיה כל אמירה של לשון הרע גורמת נזק, התובע במקרה שלנו בשים לב לרגישות המובנת בשל היותו בן העדה האתיופית, נפגע בכבודו, ברוחו ובגאוותו.”
לאור קביעותיו, חייב בית הדין את שתי הנתבעות, הקצינה והמשטרה, לשלם לתובע פיצוי ללא הוכחת נזק בסך המקסימלי הקבוע בחוק- 50,000 ₪ וכן פיצוי בגין נזק כללי בסך 20,000 ₪ בתוספת שכ”ט עו”ד בסך 10,000 ₪.
הכתבה באדיבות קרן בר יהודה, עו”ד ונוטריון.
הכותבת שמשה בעבר כיועצת משפטית למרכז סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית בירושלים, מייצגת נפגעות הטרדה מינית, מייעצת ומלווה מעסיקים בתחום הטיפול בנושאי הטרדה מינית ומנחה קורסים לאחראיות על הטרדה מינית במקומות עבודה. הכותבת מנהלת את הפורום לייעוץ משפטי של אתר “מקום” לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית.
