עובדת בהריון התפטרה על רקע מעשי התעמרות מצד מעסיקה, וטענה לדין פיטורים. מנגד החברה ומנהלה טענו כי התובעת עשתה לדין לעצמה בכל בנוגע לשעות העבודה. בית הדין היה צריך לקבוע האם ההתפטרות התקיימה בשל הרעת תנאים מוחשית..
עובדות:
1.התובעת הועסקה בחברה הנתבעת בשתי תקופות נפרדות. עניינה של התביעה דנן בזכויות התובעת לאחר סיום עבודתה; באשר לתקופת העבודה הראשונה חלוקים הצדדים בשאלת תוקפו של מכתב עליו חתומה התובעת ולפיו שולמו לה מלוא הסכומים להם היא זכאית בגין תקופת עבודה זו (להלן: “כתב הוויתור”). לגרסת התובעת, מנהל החברה הכתיב לאימה אשר הייתה בת זוגו באותה העת את תוכנו של כתב הויתור והאחרונה אשר לא הבינה את משמעות החתימה, החתימה אותה על המכתב. בנוסף טענה התובעת כי לכתב הויתור לא צורף דף חשבון המפרט את סכום הזכאות בסיום תקופת העבודה וכי מעולם לא סוכם החשבון שבין הצדדים.
2.באשר לתקופת העבודה השנייה, נחלקו הצדדים בשאלת מועד סיום עבודתה של התובעת בחברה וכן בעניין נסיבות סיום עבודתה והזכויות המגיעות לה. התובעת טענה כי חודשים ספורים קודם פיטוריה הודיעה למנהל החברה לנוכח פגיעה והשפלה פומבית מצידו, כי אם לא ישתנה יחסו, תיאלץ להתפטר בדין מפוטרת. לגרסתה, מספר חודשים לאחר אותה שיחה שבה התחייב האחרון כי לא יוסיף להתעמר בה והיא הוסיפה לעבוד, הודיעה לו על הריונה והוא מיהר לפטרה ללא כל הודעה מוקדמת ומבלי שניתנה לה זכות הטיעון. לטענתה לאחר שהודיעה לו כי אינו יכול לפטרה בשל הריונה, המשיכו מעשי ההתעמרות מצידו עד אשר נאלצה להודיע על התפטרותה. בנסיבות אלו טענה להתפטרות בדין פיטורים .
3.החברה ומנהלה טענו כי דווקא התובעת היא שהתנהלה באלימות וכי עשתה לדין לעצמה בכל בנוגע לשעות העבודה. בפרט טענו כי התובעת התפטרה קודם להריונה אך ביקשה כי יתאפשר לה להמשיך בעבודה עד למציאת עבודה חדשה. כן טענו כי הוצע לתובעת לחזור לעבודתה אך זו סירבה והעדיפה להגיש תביעתה.
החלטה:
1.באשר לתקופת העבודה הראשונה ולכתב הויתור, נדרש בית הדין להלכה הפסוקה הקובעת כי לא בנקל יינתן תוקף לכתב ויתור וכי על בית הדין לבחון האם העובד היה מודע לזכויותיו והאם הוסברו לו במפורש מהן הזכויות שעליהן ויתר. צוין כי הרציונל העומד בבסיסה של ההלכה נעוץ בכך שהעובד נמצא בעמדת מיקוח חלשה יותר ממעסיקו וכי יש להשוות במידת האפשר את עמדות המיקוח בינו לבין המעסיק ולא לאפשר לו את ויתורן של זכויות המגן.
2.בעניינה של התובעת נקבע כי כתב הויתור הינו למעשה פתק קצר שנכתב בכתב יד ובו מציינת התובעת כי קיבלה את כל המגיע לה וכי לא תהיינה לה תביעות בעתיד. נקבע כי לא הוכח כי התובעת הייתה מודעת לזכויותיה עובר לחתימה וכי קיבלה מהחברה פירוט של התשלומים המגיעים לה. כמו כן, נקבע כי התובעת לא הבינה את משמעות החתימה על כתב הוויתור בהיותו כה עמום ותמציתי. עוד קבע בית הדין כי גם באם התובעת הבינה כי חתימתה על המכתב, אין בכך כדי לקבוע את מודעותה למלוא זכויותיה. בסיכומה של הסוגיה קבע בית הדין כי כתב הויתור חסר תוקף משפטי וכי יש להידרש לזכויותיה של התובעת בגין תקופת העבודה הראשונה.
3.לגופן של הזכויות נקבע כי יש לדחות את טענת התובעת להפרשי פיצוי פיטורים, החזר בגין ימי חופשה שקוזזו, גמול שעות נוספות ודמי חגים. כן התקבלה תביעתה ביחס לדמי הנסיעות.
4.אשר לתקופת העבודה השנייה- נקבע כי מתמלולי השיחות בין הצדדים, כמו גם מעדות התובעת עצמה ומעדות אמה, הוכחה טענת החברה לפיה התובעת התפטרה מעבודתה טרם הודעתה על הריונה בשל יחסיה עם מנהל החברה ולא פוטרה על ידו בעת שהתגלה הריונה. משנקבע כן, נדרש בית הדין לשאלת משמעותה של תקופת העבודה שבאה לאחר התפטרותה. בעניין זה, צוינה ההלכה לפיה עובד אינו יכול לחזור בו מהתפטרותו ללא הסכמת המעסיק. נקבע כי בנסיבות המקרה דנן לא הוכח כי החברה ומנהלה הסכימו לקליטתה מחדש של התובעת לעבודה בחברה. נקבע כי מנהל החברה אפשר את המשך עבודתה של התובעת מתוך התחשבות בה ולאור היחסים המיוחדים שהתקיימו ביניהם על רקע היחסים המשפחתיים.
5.באשר לטענת התובעת כי נאלצה להתפטר מעבודתה בשל התעמרות מנהל החברה בה וכי יש לראות את התפטרותה כהתפטרות בנסיבות המזכות אותה בתשלום פיצויי פיטורים, קבע בית הדין כי לא הוכח כי ההתפטרות נגרמה בשל הרעה מוחשית בתנאי העבודה. צוין כי הוכח מתמלולי השיחות כי דווקא התובעת היא שנהגה בצורה כוחנית ובוטה תוך שאינה מוכנה לקבל את מרות הממונים. נקבע כי הגם שמנהל החברה נגרר למחלוקות עם התובעת, והדבר הובילו בהמשך לומר אמירות אשר יש בהן פסול , אין לנתק את האמירות השונות של ממערכת היחסים הכוללת של הצדדים. משנדחו טענות התובעת קבע בית הדין כי היא אינה זכאית לפיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ופיצויים בגין עוגמת נפש.
6.בסיכומה של התביעה נקבע כי התובעת זכאית לדמי נסיעות בגין שתי תקופות העבודה בסך של 25,265 ₪ ופיצוים בגין אי הפרשה לפנסיה באשר לתקופת העבודה השנייה בסך של 200 ₪.
7.באשר לטענה בדבר חיובו האישי של המנהל נקבע כי לא האחרון הוא שנהג באופן פסול אלא התובעת, משנוכחה לדעת כי היא הרה, עשתה בדבר קרדום לחפור בו וניסתה להפיק באמצעותו רווחים כספיים ניכרים.
8.לאור האמור קבע בית הדין האזורי לעבודה כי דין התביעה להידחות ברובה. נקבע כי על החברה לשלם לתובעת סך של כ-25,500 ₪ בגין דמי נסיעות ואי הפרשה לפנסיה.
הכתבה באדיבות תקדין – הפורטל המשפטי מבית חשבים מידע עסקי
www.takdin.co.il
