ביום 18 ביוני 2014 קיבל ביה”ד האזורי לעבודה (ב”ל 25626-02-13) את תביעתה של איילת כהן (להלן: המבוטחת) לתשלום הפרשי דמי לידה בגין הכנסותיה משכר שנדרשו לאחר תקופת השיהוי הקבועה בחוק.
ההליך הנדרש לצורך קבלת דמי לידה
עובדת עצמאית: המידע אודות הלידה מועבר מביה”ח למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל”ל) ותוך פרק זמן קצר משולמת הגמלה על בסיס הכנסותיה (כעצמאית בלבד).
עובדת שכירה: עליה למלא טופס תביעה לדמי לידה, לא יאוחר מ-12 חודשים מהיום שבו נוצרה העילה לתביעה (היום שבו הפסיקה לעבוד בהיותה בהריון כמפורט בחוק)(בתביעה לאחר 13 חודשים המבוטחת מפסידה חודש וכך הלאה).
תמצית עובדתית וטענות הצדדים
המבוטחת, עו”ד במקצועה, ילדה ביום – 3/5/2011. טרם הלידה היו לה הכנסות כעצמאית וכשכירה בחברה שבשליטתה.
תוך שבועיים ממועד הלידה, בהתאם למידע שהועבר מבית החולים ולהכנסות כעצמאית שהיו במל”ל, שילם המל”ל למבוטחת דמי לידה כעצמאית בלבד.
בחודש 9/2012 התקבלה בידי המל”ל שומה בגין הכנסות המבוטחת לשנת 2011 (שהיתה קטנה יותר מההכנסה שעל פיה שולמו מקדמותיה כעצמאית), והמבוטחת נדרשה להשיב למל”ל כספים ששולמו ביתר.
למבוטחת התברר לראשונה כי, דמי הלידה חושבו על בסיס הכנסתה כעובדת עצמאית בלבד, בלי שהובאו בחשבון הכנסותיה משכר.
תביעתה לתשלום הפרשי דמי לידה נדחתה ע”י המל”ל בטענת שיהוי, מכוח סעיף 296 לחוק והיא הגישה תביעה לביה”ד האזורי.
בדיון המשפטי המבוטחת טענה כי:
היא סברה שהמידע אודות הכנסותיה משכר הועברו אוטומטית כמו הכנסותיה כעובדת עצמאית.
המל”ל לא יידע אותה כי עליה להגיש תוך 12 חודשים מיום הלידה תביעה נוספת בשל הכנסותיה כשכירה.
התנהלות המל”ל הייתה חסרת תום לב ופוגעת בזכות מהותית “בשל כשל פרוצדוראלי”.
בנסיבות אלו אין לראות בתביעתה לדמי לידה כשכירה, כתביעה נפרדת אלא בקשה לתשלום נוסף על בסיס אותה עילה.
המל”ל טען כי:
בסמוך ללידה שלח למבוטחת תחשיב של הגמלה ובו מתוארות הכנסותיה עצמאית בלבד (המבוטחת טענה כי לא קבלה מכתב זה).
המל”ל טען גם כי מדובר בשתי תביעות נפרדות לחלוטין: כעובדת עצמאית וכשכירה.
דיון והחלטת ביה”ד האזורי
ביה”ד קובע כי אף אם מדובר בשיטת חישוב שונה של שיעור דמי הביטוח מסוגי עיסוקים שונים (שכיר ועצמאי) לא עולה מלשון החוק כי מדובר בגמלאות שונות למבוטחת אחת.
במקרה דנן, המל”ל יזם בעצמו את בחינת זכאות המבוטחת לתשלום הגמלה על בסיס הודעת הלידה מבית החולים, ותוך חישוב דמי הלידה על סמך הנתונים שהיו ברשותו. פעולה זו של המל”ל עצרה לדעת ביה”ד, את מרוץ הזמן הקבוע בסעיף 296 לחוק.
ביה”ד קבע כי המל”ל ידע (אף כי יותר מאוחר) כי למבוטחת הכנסות כשכירה ברבע השנה לפני הלידה, ודחיית טענותיה רק משום שלא מלאה טופס תביעה נפרד, בנסיבות בהן היוזמה לתשלום דמי הלידה היא בידי המל”ל, “מהווה התנהלות בלתי תקינה”. כלומר, ביה”ד סבור כי בנסיבות שבהן נוטל המל”ל את היוזמה לבחון זכאות יולדת עצמאית, עליו לבחון את כלל הכנסות המבוטחת כאשר הוא מבצע חישוב סופי של דמי הלידה.
בשולי הדברים
מן האמור לעיל עולה כי כל עוד לא ישנה המל”ל את הנהלים הפנימיים שלו לטיפול בדמי לידה של מבוטחת שכירה ועצמאית, הרי שעל מבוטחת כזו להקפיד ולהגיש תביעה ספציפית לדמי לידה בגין הכנסותיה כשכירה, ובמועד.
נכתב ע”י רו”ח אורנה (צח) גלרט, מר חיים חיטמן ורו”ח (משפטן) ישי חיבה,
ממיזם הביטוח הלאומי, של משרד ארצי, חיבה את אלמקייס – פתרונות מיסוי
עם רו”ח אורנה צח (גלרט), העומד לרשותכם לייעוץ בנושא האמור.
www.ahe-tax.co.il
