בתביעה לפיצויי פיטורין שהגישה עובדת, היא טענה, כי נאלצה להתפטר ממקום עבודתה לאחר שהותקנו בו מצלמות אבטחה, מאחר שהדבר פוגע בפרטיותה. לטענתה, מדובר בהרעת תנאים, המצדיקה תשלום פיצויי פיטורין. האם ביה”ד לעבודה קיבל את התביעה?
לאחר שבעל משרד ראיית חשבון, התקין מצלמות ברחבי המשרד, פנתה אליו אחת העובדות, מנהלת חשבונות, והתלוננה בפניו, כי הצבת המצלמות מהווה פגיעה קשה בפרטיותה, וכי אם לא יוסרו, תיאלץ להתפטר בדין מפוטרת.
לטענתה, המצלמות מתעדות את עבודת העובדים במשרד גורמות לה לתחושה מלחיצה ומאוד לא נעימה, ויוצרות אווירה בה אין לצפות מעובד שימשיך בעבודתו. משסרב המעביד לדרישתה, התפטרה ופנתה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.
בתביעתה טענה, כי בשל הרעת תנאים מוחשית במקום עבודתה יש לקבוע לה פיצויי פיטורין. בנוסף טענה, כי במשך כל תקופת עבודתה, קיבלה את שכרה ב- 15 לכל חודש, וזאת בניגוד לחוק, ולכן מגיע לה גם פיצוי בגין הלנת שכר והפרשים לביטוח מנהלים אשר לא שולמו לה.
לטענת המעביד, המצלמות הוצבו בידיעת העובדים, לשם הגנה עליהם ועל המשרד ותכולתו, וזאת בחללים מרכזיים בלבד- בפתח המסדרון ובפתח המטבחון, ולא בחדרי העובדים. נטען, כי העובדת ישבה בחדר פרטי שבו לא הותקנה מצלמה, ולפיכך פרטיותה לא נפגעה והיא אינה זכאית לפיצויי פיטורין.
עוד נטען, כי העובדת אינה זכאית ליתר הכספים שנתבעו על ידה, וכי כמו כל יתר העובדים, הסכימה לקבל את שכרה ב- 15 לכל חודש. כמו כן, הגיש המעביד תביעה שכנגד, בגין יתרת חופשה שלילית והשבת דמי הבראה ששולמו לטענתו לעובדת ביתר.
התקנת מצלמות אינה מצדיקה התפטרות
השופטת מיכל אריסון- חילו קיבלה באופן חלקי הן את התביעה של העובדת והן את תביעת המעביד שכנגד.
נקבע, כי משהוכח כי המצלמות לא הותקנו בחדרה האישי של התובעת, הרי שפרטיותה לא נפגעה, וכי אינה יכולה לצפות לפרטיות בחללים המשותפים של מקום העבודה. לפיכך, נפסק כי הצבת המצלמות אינה מהווה הרעה מוחשית בתנאי העבודה, ומשכך התפטרות התובעת לא הייתה מוצדקת.
לעניין הלנת השכר קבעה השופטת, כי אין נפקות למסמך עליו חתמו התובעת ושאר העובדים, בו הם מסכימים למועד תשלום השכר מאוחר יותר- ב- 15 לחודש, שכן הדבר מנוגד לדין וחזקה שמנהל הנתבעת, שהוא מנהל חשבונות במקצועו, יהיה מודע לכך.
לבסוף, נקבע כאמור כי תביעתה של העובדת לפיצויי פיטורים נדחית, אולם על המעביד לשלם לה פיצויי הלנת שכר של 28,500 שקל, פיצוי של 9,044 שקלים עבור הפרשי ביטוח מנהלים, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד של 4,000 שקל.
תביעת המעביד שכנגד התקבלה חלקית ונקבע כי העובדת תחויב ב 5,020 שקל, אשר יקוזזו מסכומי הפיצוי שנפסקו לה.
עו”ד דוד הרשקוביץ העוסק בדיני עבודה מגיב כי: “פסק דין זה הינו פסק דין מידתי וסביר, המאזן בין זכות המעסיק לשליטה ושמירה על זכותו קניינית במתרחש במקום העבודה לבין זכותו של העובד לפרטיות במרחבו הפרטי במקום העבודה.”
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
www.psakdin.co.il
www.psakdin.co.il
