צפו בחוק, בפסק דין בנושא ובפרשנותה של עו”ד הילה פורת. ת”פ 19082-10-09 מדינת ישראל – משרד התמ”ת נ’ יהודה נתיב, ניתן ביום 15.6.2011, ע”י כב’ הנשיא רמי כהן.
עובדות
1. הנאשם, מר יהודה נתיב (להלן – יהודה), היה במועד הרלוונטי לכתב האישום בעל עסק לממכר משקאות קלים, גלידות, עוגות, ממתקים וכריכים (להלן – העסק).
2. ביום שישי 5.10.2007 בשעה 21:45 לערך, לאחר כניסת השבת, נערכה ביקורת של משרד התמ”ת בעסק, אשר הופעל באותה עת על ידי מר גל נתיב (להלן – גל), בנו של יהודה, שהינו יהודי. במהלך הביקורת התקיימה בעסק פעילות מסחרית.
3. יהודה מואשם, בכתב האישום, בעבירה על הוראות סעיפים 9, 26(א) ו-27 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי”א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), זאת בשל העבדת עובד יהודי בזמן המנוחה השבועית בלא היתר לעשות כן.
בית הדין האזורי לעבודה בחיפה פסק
1. חוק שעות עבודה ומנוחה קובע כי אין לעבוד או להעביד בזמן המנוחה השבועית אלא אם העבודה הותרה לפי סעיף 12 לחוק זה. איסור העבודה בימי המנוחה השבועית חל לא רק על העובד אלא גם על בעל העסק עצמו. אין נפקא מינה אם עובד מועסק במנוחה השבועית בשכר, או שהחליף את מי שעליו עצמו חל איסור לעבוד במנוחה השבועית, ללא תמורה. החוק מטיל על המעביד לא לעבוד ולא להעביד. התכלית המסתתרת אחר הוראה זו של המחוקק היא שלא יעסוק אדם, בין אם בעל העסק ובין אם מי מטעמו, בבית עסק שלא ניתן היתר להפעילו ביום מנוחה שבועית.
2. בעליו של עסק עובר עבירה של העבדה או עבודה במנוחה השבועית אם בנסיבות המקרה עולה שהעסק בבעלותו היה פתוח בשבת, בידיעתו ובהסכמתו, שעה שבידיו האמצעים הדרושים למנוע עבודה בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה, שכן איסור העבדה או עבודה בשבת הקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה הינו במישור הזמן. אין עניינו תוכן העיסוק או אופיו כי אם השעות שבהן הוא מתרחש.
3. האיסור לקיים פעילות מסחרית בעסק בשבת חל הן על יהודה והן על גל, ומשכך אין נפקות לטענתו של יהודה כי העסק מופעל דרך קבע על ידו ורק באקראי גל מסייע לו.
4. יש לבחון האם הוכח שבית העסק הוא בגדר בית אוכל לו ניתן היתר כללי לעבוד בשבת.
5. הסמכות הנתונה לעירייה מכוח פקודת העיריות וחוקי עזר שהותקנו מכוחה, מתמצית בקביעת שעות (ועונות) של פתיחה וסגירה, אולם הסמכות להתיר לבעל עסק לעבוד בעצמו או להעסיק עובד במנוחה השבועית נתונה לשר התמ”ת, מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה – ולו בלבד.
6. הואיל וההיתר יכול להינתן וניתן בפועל אך ורק על פי ובהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, ולא על ידי העירייה או בחוק עזר שלה, מתבקשת בהכרח המסקנה שהעירייה אינה מוסמכת לאסור או להתיר עבודה בימי המנוחה השבועית.
7. בענייננו, מדובר בעסק לממכר מוצרי מזון ושתייה, הכולל, בהיקף מצומצם בלבד, גם הכנת כריכים וקפה, אשר נועדו לצריכה מחוץ לעסק. לכן אין כל היגיון וסבירות שהעסק יענה להגדרת “בית אוכל”, המתאר מקום שמכינים בו מזון לשם הגשה במקום ההכנה, או שמגישים בו אוכל שהוכן במקום אחר לצריכה במקום העסק (כגון מסעדה או בית קפה).
8. תכליתו של ההיתר הכללי להפעלת בית אוכל ביום מנוחה שבועית היא לאפשר לאנשים שאינם יכולים להכין לעצמם אוכל – ונזקקים לשירות הסעדה – שיהיה עבורם מקום זמין לאכילה בכל ימות השבוע. אין להכביר מילים על היותו של שירות של בית אוכל, המספק ארוחות שירות חיוני למי שנזקק לו, מה שאין כן לגבי המצרכים הנמכרים בקיוסק כבית עסקו של יהודה – שתייה, עיתונים, סיגריות וכו’.
הכותבת הינה מנהלת ובעלת משרד עורכי דין הילה פורת ושות’ המתמחה במתן שירותים משפטיים מגוונים למעסיקים בתחום דיני העבודה, מנהלת הפורטל “עולם העבודה” ומחברת הספרים: ” דיני עבודה – המדריך המלא” ו-“חוזים והסכמים בדיני עבודה”.
לאתר האינטרנט של עו”ד הילה פורת: http://www.hilaporat.co.il
