המנהל, שעבד במקביל כמרצה באוניברסיטה, התפטר לאחר שהמכון חייב אותו לשנות את שעות העבודה הגמישות שאפשרו לו לדלג בין שתי העבודות. בית הדין קבע שיש לראות את ההתפטרות כפיטורים
מנהל לשעבר בבית הספר למאמנים של מכון וינגייט זכה לאחר התפטרותו בכ-100,000 שקל. בית הדין לעבודה בתל אביב קיבל באופן חלקי תביעה שהגיש המנהל נגד המכון, במסגרתה עתר בין היתר לקבל פיצויי פיטורים. השופטת אופירה דגן-טוכמכר קיבלה את עמדתו לפיה שינוי מתכונת דיווח השעות בה נקט המכון במשך שנים מהווה הרעה בתנאי העבודה שלו. היא פסקה לו פיצויי פיטורים ופיצוי על עוגמת נפש.
התובע, בעל תואר דוקטור וחבר סגל באוניברסיטת תל אביב, עבד בוינגייט במשך כ-12 שנים כראש תחום הידרותרפיה וספורטתרפיה. על רקע עבודתו הנוספת כמרצה, מתכונת עבודתו במכון לאורך השנים הייתה היברידית, וכללה אף עבודה מהבית.
לנוכח מאפייני ההעסקה הייחודיים העביר המנהל מדי חודש דיווח שעות למראית עין, בידיעת הממונים עליו ובהסכמתם. ואולם, בשלב מסוים גורמים במכון עלו על הדיווחים הפיקטיביים וזימנו את התובע לבירור. לאחר דין ודברים קבעה הנהלת המכון שלתובע ישולם שכר רק בהתאם לזמן שהותו שם בפועל. כתוצאה מכך שכרו קוצץ ביותר מחצי.
תגובת המנהל להתנהלות המכון הייתה יציאה לחופשה ולאחר מכן – התפטרות. בתביעה שהגיש לבית הדין באפריל 2019 הוא טען שהשינוי הדרמטי בתנאי עבודתו עולה כדי פיטורים ומצדיק לפסוק לטובתו פיצויי פיטורים.
המכון לעומתו טען שלא ייתכן כי דרישה לדווח על שעות עבודה אמיתיות תיחשב כהרעה מוחשית בתנאי העבודה.
מנהלת משאבי האנוש חסרת ניסיון
השופטת דגן-טוכמכר קבעה כי יש לראות בהתפטרות המנהל על רקע הפגיעה במתכונת העסקתו הגמישה כפיטורים.
היא הבהירה שיש אמנם קושי בהתנהלות המנהל והממונה עליו שמסרו לאורך השנים דיווחי נוכחות שאינם תואמים לשעות העבודה בפועל.
“עם זאת”, כתבה, “בשים לב למאפיינים הייחודים למשרה, אשר איננה מחייבת נוכחות מלאה במכון, כאשר במשך שנים רבות התובע ביצע חלק ניכר מעבודתו בביתו, הדרישה שיתייצב במכון חמישה ימים בשבוע בין השעות 08:00 עד 16:00 על מנת לקבל את אותו שכר, עולה כדי ‘הרעת תנאים’ אשר מקנה לתובע את הזכות לפיצויי פיטורים”.
בהתאם לכך קבעה השופטת כי ישולמו למנהל פיצויי פיטורים בסך 62,615 שקל.
בתוך כך השופטת מתחה ביקורת כנגד מנהלת משאבי האנוש בתקופה הרלוונטית לתביעה, שצורפה אף היא להליך כנתבעת. לדברי השופטת, המנהלת לא שיקפה מספיק כלפי הגורמים האמונים על שכרו של התובע את העובדה שהוא לא באמת נדרש להימצא פיזית במכון לשם ביצוע עבודתו, וכי מתכונת העבודה הגמישה מקובלת על מנהליו.
השופטת האשימה אותה בחוסר ניסיון בכל הנוגע לניהול משאבי אנוש בגופים ציבוריים, וכמי שגרמה במו ידיה לנזקים הן לתובע והן למכון, שאיבד עובד אהוד ומוערך.
לנוכח ההתנהלות המרושלת קבעה השופטת כי על המכון לפצות את התובע ב-30,000 שקל נוספים עבור עוגמת הנפש שחווה.
כמו כן חויב המכון לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 10,000 שקל.
- ב”כ התובע: עו”ד פ. מירוז, עו”ד מ. ואקנין גולד
- ב”כ המכון: עו”ד א. דויטש, עו”ד י. ימפלסקי
- ב”כ מנהלת משא”ן: עו”ד ע. פיק, עו”ד י. טרופ
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
קלרון נ’ מכון וינגייט המכון הלאומי למצוינות בספורט ואח’
