בית הדין לעבודה ביצע ״הרמת מסך״ וחייב בעל חברת שמירה לפצות שני עובדים שתשלומים שנוכו משכרם לא הועברו לקרן הפנסיה. ״מדובר בהתנהלות פסולה שהתמשכה על פני חודשים רבים״, נכתב בפסק הדין.
השופטת אופירה דגן-טוכמכר קיבלה לאחרונה תביעה שהגישו שני עובדים שהועסקו בחברת השמירה ״אי.איי.סי. אבטחה״. בתביעה נטען כי המעסיקה ניכתה משכרם הפרשות לפנסיה אך לא העבירה את הסכומים ליעדם. מאחר שהחברה נכנסה להליכי חדלות פירעון, התבררה התביעה נגד בעל המניות בלבד. השופטת ביצעה ״הרמת מסך״ והטילה על המנהל לפצות את העובדים מכיסו.
התובעים סיפרו שעבדו בחברה במהלך שנת 2015 לתקופה של כ-11 חודשים.
לטענתם, לאורך תקופת עבודתם לא הופרשו עבורם תשלומים לקרן פנסיה ולקרן השתלמות. עוד לדבריהם, משכרם נוכו תשלומים לפנסיה ולקרן השתלמות, אלא שהכספים לא הועברו ליעדם, אלא נותרו בידי החברה ומנהלה. בנוסף, לא שולמו להם דמי הבראה כדין.
הם סיפרו שעם סיום עבודתם פנו לקרן הפנסיה על מנת למשוך את הסכומים שהופקדו עבורם ואולם נמסר להם כי כלל לא הופקדו כספים ולמעשה לא נפתח להם חסכון כלשהו לא בקרן פנסיה ולא בקרן השתלמות.
התביעה הוגשה נגד החברה ונגד בעל המניות שלה. מאחר שהחברה נכנסה להליכי חדלות פירעון וההליכים נגדה הוקפאו, התבררה התביעה רק נגד בעל החברה.
בעל החברה הכחיש את הדברים והוסיף כי כי לא עומדת לתובעים כל תביעה אישית נגדו. הוא הוסיף כי התובעים התפטרו בלא מתן הודעה מוקדמת ויש לקזז מכל סכום לו הם זכאים דמי הודעה מוקדמת.
המוציא והמביא בחברה
השופטת אופירה דגן-טוכמכר מבית הדין לעבודה בתל אביב כתבה כי עיון בתצהירי התובעים ובמסמכים שצורפו להם מעלה בבירור כי משכרם נוכו סכומים בגין הפרשות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות. ואולם, הסכומים שנוכו לא הועברו ליעדים וממילא אף לא שולמו בגינם הפרשות מעבידם לקרן.
עוד היא קבעה כי התובעים היו זכאים בגין תקופת עבודתם לתשלום דמי הבראה, שלא בוצע.
השופטת הוסיפה כי התובעים העמידו תשתית מספיקה לצורך הרמת מסך תוך יחוס חובות החברה לבעל המניות.
היא הסבירה בהקשר זה כי חוק החברות מאפשר בנסיבות מסוימות להטיל על בעלי-מניות או נושאי משרה אחריות אישית למעשיה של החברה.
זאת ועוד, בית הדין הארצי לעבודה עמד לא אחת על החומרה שאותה יש ליחס להתנהלות מעביד אשר מנכה משכר עובד תשלומים לקרן פנסיה מבלי להעביא את הכספים ליעדם, תוך יצירת מראית עין בתלושים של הפרשות לפנסיה. בית הדין עמד על כך שמדובר ביצירת מצג שוא ובשליחת יד בכספי העובד, וראה בכך עילה מספקת לצורך הרמת מסך ההתאגדות.
הנתבע היה המוציא והמביא בחברה ולא הובאה כל ראיה לכך שהיתה בעיה טכנית או אחרת בהעברת הכספים ליעדם. כמו כן, מדובר בהתנהלות פסולה שהתמשכה על פני חודשים רבים.
עוד כתבה השופטת כי אמנם יש להניח שבעקבות פירוק החברה התובעים יוכלו לקבל את מרבית התשלומים מהביטוח הלאומי, ואולם אין בכך כדי לפתור את הנתבע מאחריות, ולו למען המסר ההרתעתי שבכך.
בסופו של דבר קבעה השופטת שעל הנתבע לפצות את התובעים בסך כולל של 23,648 שקל בתוספת הוצאות ושכ״ט עו״ד בסך 2,000 שקל לכל אחד מהם.
ב״כ התובע: עו”ד א. גולן
ב״כ הנתבע: עו״ד סטיבן פארס
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פסקי דין קשורים
מיכאל נ’ אי.איי.סי. אבטחה וייעוץ בטחוני בע”מ ואח’
