עובד של שטראוס עסק בשעות הפנאי בעדכונים מערך הסעות העובדים. השופטת שוכנעה שהוא לא קיבל הנחיה לעשות זאת, ואף הפריז בתיאור השעות שהעניין הצריך.
בית הדין האזורי לעבודה בחיפה דחה לאחרונה תביעה של עובד חברת “שטראוס בריאות”, לתשלום הפרשי שכר בגין שעות נוספות בעבודתו במפעל החברה בכרמיאל.
השופטת סאוסן אלקאסם שוכנעה שהתובע הפריז בתביעתו, וכי בנוגע לתקופה מסוימת הוא אף ביצע את העבודה אף שכבר הוצב אדם אחר שימלא את התפקיד.
התובע, כיום בן 61, עובד במפעל מאז 1988, ומעבר לתפקידו כיהן בתקופות מסוימות כחבר ועד העובדים במפעל. החל מחודש מאי 2012 עבד התובע במחלקת סביבת עבודה באגף לוגיסטיקה, והיה אחראי בין השאר לביגוד והיגיינה בחדר אוכל ודואר, וכן היה אחראי עד עדכון שינויים במערך הסעות עובדי המפעל, שבוצע על ידי חברת הסעות פרטית מספר פעמים ביום.
שעות עבודתו הרגילות היו 6:00 עד 15:30, אולם בתביעתו הוא טען כי עיסוקו במערך ההסעות הצריך עבודה רבה נוספת וזמינות בשעות הפנאי, לטענתו בהיקף של כ-3 שעות נוספות בכל יום.
החברה טענה, בין היתר, כי התובע לא התבקש לעסוק במערך ההסעות מחוץ לשעות העבודה, וכי גם אם עשה זאת, הרי שמדובר בזוטי דברים.
עבודה נוספת ומיותרת
תחילה הבהירה השופטת אלקאסם כי מפלט שיחות והודעות ממכשיר הטלפון של התובע, ברור שהוא עסק במערך ההסעות גם מחוץ לשעות עבודתו במפעל. כמו כן, לנוכח עדויות מנהליו של התובע, השופטת הפנתה לכך שהחברה ידעה על כך, אולם לא על היקף העבודה.
לאחר ניתוח הראיות והעדויות, השופטת שוכנעה כי “קיים קושי, לדעתנו, עם טענת הנתבעת בסיכומיה כי ידיעתה בדבר עיסוק התובע במערך ההסעות הסתכם לפניות בודדות שהצריכו טיפול באופן מיידי. מנגד, איננו מקבלים את טענת התובע כי הנתבעת הורתה לו להתעסק באופן אינטנסיבי בשינויים בהסעות מעבר לשעות העבודה.”
השופטת קיבלה את גרסת החברה שלפיה אחריות התובע נגעה רק לשינויים באיסוף עובדים מסוימים בבתיהם, בעוד שהתובע ייצר לעצמו עבודה נוספת ומיותרת, כששלח הודעות עדכון, ולמעשה ייצר חיץ בין העובדים לבין הנהגים.
כמו כן, מן העדויות, כולל מעדות התובע עצמו, השופטת שוכנעה שהחברה לא הנחתה את התובע – לא בכתב ולא בעל-פה – לעסוק במערך ההסעות, אולם גם לא דרשה ממנו לחדול. לאחר מכן, החל מאוקטובר 2014, החברה אף הורתה לו להפסיק את התעסקות זו, כשהציבה אצלה רפרנטית מטעם חברת ההסעות.
בהמשך ניגשה השופטת לניתוח מדוקדק של השעות הנוספות, והגיעה למסקנה כי במהלך “התקופה המזכה” – עד אוקטובר 2014, שכן לאחר מכן הוצבה רפרנטית והתובע כבר לא הונחה שלא לבצע את העבודה – לא היתה כמות עבודה נוספת המצדיקה תשלום לתובע בגין “בזבוז זמנו.”
בתוך כך השופטת אף ציינה כי “נדמה כי התובע הפריז בהערכת זמן העבודה שנדרש אליו, כמו גם בפינוי זמן המנוחה שלו להתעסקויות בענייני עבודה.”
התוצאה כאמור היתה דחיית התביעה. התובע חויב בהוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך 10,000 שקל.
ב”כ התובע: עו”ד אלדד יהודה
ב”כ הנתבעת: עו”ד עו”ד נועה כוכבי ממשרד עוה”ד נ. פינברג ושו”ת
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד יעקב לביא העוסק בדיני עבודה
הכותב לא ייצג בתיק.
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
סע”ש 43010-09-17 ניצן יהודה נ’ שטראוס בריאות בע”מ
