המעסיק לא דקדק עם חברו על רקע מערכת היחסים החמה. לאחר שזו התערערה הוא נתבע וחויב בפיצויים על הפרות שונות של חוקי העבודה.
בית הדין לעבודה בתל-אביב חייב בעלים של חנות נעליים בפתח תקווה לשלם לחבר שהעסיק כ-150 אלף שקל על הפרת זכויות בעבודה. השופט דורון יפת אמנם לא קיבל את טענת החבר-התובע כי פוטר לנוכח העובדה שעזב מיוזמתו לאחר שהנתבע הציע לו להיכנס כשותף בעסק אחר. עם זאת, הוא פסק כי הנתבע לא מילא אחר חובתו להקפיד על דוחות נוכחות ותלושי שכר תקינים ועל רקע זה חייב אותו בפיצויים שונים, כולל עבור שעות נוספות, הפקדות לפנסיה, דמי הבראה ועוד.
התובע החל לעבוד בחנות “המחיר הנכון” שבבעלות חברו-הנתבע ב-2012. כשלוש שנים לאחר מכן נענה להצעת הנתבע ונכנס כשותף שלישי בחנות אחרת שבבעלותו.
אך היחסים בינו לבין הנתבע התערערו על רקע חשד שגנב מהחברה, ובהמשך לכך הגיש לפני כשנתיים את התביעה, בה דרש בין היתר תשלום עבור פיצויי פיטורים, שעות נוספות וזכויות סוציאליות.
התובע טען שחוק פיצויי פיטורים קובע כי עובד שעבר ממקום עבודה אחד לאחר אצל אותו מעסיק נחשב כעובד שפוטר ולכן יש לקבוע כי הוא פוטר וזכאי לפיצויי פיטורים. עוד הוא טען כי אף שעבד מדי יום 11 שעות מעולם לא קיבל תשלום על שעות נוספות.
בנוסף הוא טען כי לא קיבל תלושי שכר תקינים, לא הופרשו לו כספים לקרן פנסיה, לא שולמו לו דמי הבראה והוא זכאי לפדיון כספי של ימי חופשה שלא ניצל.
הנתבע טען מנגד כי לא דקדק בשעות העבודה של התובע – חבר ילדות שהיה בן בית אצלו. מכל מקום, לטענתו התובע לא הגיע מעולם למכסת השעות החודשית המינימאלית ולמרות זאת תמיד שילם לו שכר מלא, כולל כשניצל ימי חופשה מעבר למגיע לו.
הנתבע המשיך והודה כי כשפתח את החנות היה צעיר ולא מנוסה ולכן לא שילם לתובע דמי הבראה והפרשות לפנסיה אך מיד כשהבין שטעה הציע לו תשלום והוא סירב.
באשר לעזיבת התובע, הנתבע טען כי התובע מעולם לא פוטר אלא עזב מרצונו כי רצה להתקדם ולכן אינו זכאי לפיצויי פיטורים.
ניצל הזדמנות
השופט דורון יפת קיבל את טענת הנתבע בנוגע לפיצויי הפיטורים וקבע כי התובע מעולם לא פוטר ויכול היה להמשיך לעבוד בחנות לו רצה בכך. התובע עזב את החנות כדי לנצל הזדמנות עסקית, ולא ניתן לראות בכך כפיטורים המזכים בפיצויים.
גם התביעה לפדיון ימי חופשה נדחתה לנוכח דוחות ביקורת הגבולות שהעידו כי התובע שהה בחופשות בחו”ל תוך ניצול מכסת הימים המגיע לו לפי חוק, ואף מעבר לכך.
עם זאת, השופט קבע כי התובע זכאי לגמול עבור שעתיים נוספות בכל יום עבודה. זאת, בין היתר על רקע עדות בעייתית מצד הנתבע באשר לדיווחי הנוכחות, העובדה שלא הקפיד על רישום שעות עבודה והגיש בבית הדין דוחות לא מקוריים שלא תאמו את תלושי השכר, שאף הם היו פגומים ולא כללו את הרכיבים הדרושים.
עוד נפסק כי הנתבע יפצה את התובע ב-10,000 שקל על אי מסירת תלושי שכר והודעה בכתב על תנאי העבודה. כמו כן, ולנוכח הודאת הנתבע נפסקו לתובע דמי הבראה ופיצוי על היעדר הפקדות לקרן פנסיה.
בסך הכל זכה התובע בכ-150 אלף שקל בתוספת 8,000 שקל הוצאות משפט.
ב”כ התובע: מימון אביטן ועזרא כדורי, עורכי דין לענייני עבודה
ב”כ הנתבע: עורכי דין ליאור שמעוני ויאולה פולק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד מורן בן יצחק העוסק בדיני עבודה
הכותב לא ייצג בתיק.
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
מנצור נ’ רז הלצבנד – “המחיר הנכון”
