השופטת דחתה את עמדת החברה המעסיקה, וקבעה כי על יחסי הצדדים חלות הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, לפיהן אחרי 8 שעות יומיות יש לשלם שעות נוספות.
בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב קיבל חלקית את תביעתה של עובדת לשעבר בחברת “בין הרים שירותי תיירות”, והורה לחברה לשלם לה פיצויים בסך כ-445,000 שקל עבור זכויות שלא שולמו לה במהלך עבודתה כמדריכת טיולים בחברה.
התובעת – כבת 70 עם ותק של 48 שנים בהדרכת טיולים – עבדה בחברה במשך כארבע שנים, עד שנת 2014. השאלה המרכזית שנדונה בפני השופטת דגית ויסמן היתה איזה הסדר הנורמטיבי חל על הצדדים – האם ההסכם הקיבוצי בענף מורי הדרך או שחל עליהם צו ההרחבה בענף זה, התואם את הסדר חוק שעות עבודה ומנוחה.
שאלה זו היתה רלוונטית במיוחד בנוגע לרכיב התביעה המרכזי והוא התמורה עבור שעות נוספות.
התובעת טענה בין היתר כי חלות בעניינה הוראות צו ההרחבה בענף מורי דרך. לעומת זאת, החברה טענה כי הוסכם עם התובעת שעל יחסי העבודה יחולו הוראות ההסכם הקיבוצי בענף, ולפיו יום העבודה הרגיל בענף הוא 12 שעות, כך שהשכר ששולם לה בהתאם להסכם, היווה תמורה בגין עבודה במשך 12 שעות ביום.
התובעת אף טענה כי עבדה כ-11 שעות ביום, בעוד שהחברה טענה כי התובעת עבדה הרבה פחות כאשר החלה לעבוד בבוקר אולם לא נשארה עד לסיום פיזור התיירים במלונות.
לא “משרת אמון”
אלא שהשופטת ויסמן קיבלה את עמדת התובעת וקבעה כי במועדים הרלוונטיים, ההסכם הקיבוצי לא חל על הצדדים מאחר שהחברה לא היתה חברה בארגון המעסיקים, ואף לא הוכח כי הצדדים הסכימו להחיל את הוראות ההסכם הקיבוצי על מערכת היחסים ביניהם. בהקשר זה השופטת הזכירה כי “הוראות חוזיות בדבר הצמדה להסדר נורמטיבי חיצוני לחוזה שבין הצדדים, צריכות להיות מפורשות וברורות.”
בהתאם לכך נקבע כי על התובעת חלות הוראות צו ההרחבה, לפיהן אורכו של יום עבודה הוא 8 שעות ומעבר לכך מדובר בעבודה בשעות נוספות – הסדר התואם את ההסדר שנקבע בחוק שעות עבודה ומנוחה.
בהמשך נדחתה טענת החברה שלפיה חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על התובעת, מאחר שמדובר במשרת “אמון אישי”. מעבר לכך שמשרת אמון אישי צריכה לגלם בכירות ולתגמל בשכר גבוה, השופטת הבהירה כי בעבר בתי הדין לעבודה קבעו שחוק שעות עבודה ומנוחה חל על מורי דרך.
כמו כן, השופטת הבהירה כי החברה לא דרשה מהתובעת לערוך דיווחי שעות כנדרש, ומכאן שהנתבעת לא עמדה בחובות הרישומיות המוטלות עליה.
יש לציין כי השופטת שוכנעה שהתובעת פעלה בחוסר תום לב מסוים, כיוון שלא פנתה לנתבעת בנושא של שעות נוספות, אף שהיתה מדריכה ותיקה ואף תבעה בעבר מעסיק אחר בגין אותו עניין בדיוק.
השופטת אמנם לא מצאה שהתנהגות זו מצדיקה את דחיית התביעה, אולם לאור התנהלות התובעת, הוחלט לחשב את הפרשי ההצמדה והריבית ממועד סיום עבודתה ולא מהמועד בו התגבשה הזכות בפועל.
בסיכומו של דבר, לאחר ניתוח מפורט של זכויות התובעת, השופטת חייבה את הנתבעת בפיצויים של כ-445,000 שקל, מהם כ-323,000 על שעות נוספות. יתר הפיצוי נפסק עבור דמי חגים, פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקופת גמל ותוספת שכר “גמול הדרכה בשתי שפות”. הנתבעת אף חויבה בהוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך 10,000 שקל.
· ב”כ התובעת: עו”ד רונן בר אבן
· ב”כ הנתבעת: עו”ד בן ציון רזניק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד חבצלת ינאי העוסקת בדיני עבודה
הכותבת לא ייצגה בתיק.
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
סע”ש 9671-07-15
