התופרת עבדה בעסק למכירת רהיטים. בתביעה שהגישה טענה כי פוטרה שלא כדין אך בית הדין קבע שהיא התפטרה. עם זאת הוא חייב את המעסיקים בפיצויי פיטורים ובתשלום זכויות סוציאליות נוספות.
בית הדין לעבודה בתל אביב קיבל לאחרונה תביעה שהגישה תופרת נגד שני מעסיקיה, בעלי העסק ״ספהבאה״. הוא קבע כי התופרת התפטרה בנסיבות שמזכות אותה בפיצויי פיטורים מאחר ששכרה לא שולם או שולם באיחור רב. עוד נקבע כי היא זכאית לדמי הבראה, פדיון חופשה והפרשות לפנסיה.
התובעת, כבת 50, הועסקה בבית העסק מחודש אפריל 2006 עד סוף שנת 2014. בין הצדדים לא נחתם חוזה עבודה כתוב. היא עבדה כשמונה שעות ביום תמורת שכר שעתי של 28 שקל.
לטענתה, היא לא קיבלה הודעה על תנאי עבודתה ולא הונפק לה דו״ח נוכחות. מחודש אוגוסט 2014 ועד לינואר 2015 משכורותיה לא שולמו וכמו כן, לא שולמו לה שלוש משכורות בשנת 2013.
היא הוסיפה כי הנתבעים שילמו לה את שכרה לעיתים במזומן ולעיתים בהמחאות אישיות והמחאות של צדדים שלישיים, חלקן דחויות. בנוסף, לא נפתחה לה קרן פנסיה והנתבעים שילמו לה בכל חודש 150 שקל ״על חשבון קופת גמל״.
התובעת סיפרה כי בסוף נובמבר 2014 נאלצה לצאת לחופשת מחלה של כ-5 שבועות עקב כאבים עזים בידה. במהלך תקופה זו היא ביקשה שמשכורותיה ויתר זכויותיה ישולמו כסדרם אך פניותיה לא נענו. לטענתה, כשבוע לאחר יציאתה לחופשת המחלה התקשרה בתה לאחד המעסיקים והוא הבהיר לה שאמה פוטרה.
התובעת ביקשה לחייב את הנתבעים בפיצויי פיטורים, שכר עבודה שלא שולם, פיצוי על אי המצאת תלושי שכר, פדיון חופשה ודמי הבראה.
הנתבעים טענו מנגד כי הם שילמו לתובעת את משכורותיה במלואן וכן את דמי ההבראה וימי החופשה.
לטענתם, הם לא פיטרו את התובעת והיא ״עשתה דין לעצמה״ כשהפסיקה להגיע לעבודה מבלי שנתנה הודעה מוקדמת.
לטענתם, הם פנו לתובעת מספר פעמים לאחר שעזבה וביקשו ממנה לחזור אך היא לא הייתה מוכנה אפילו לדבר איתם ולכן הם שוחחו עם בתה. לאחר מספר ניסיונות לתקשר עמה הם הבינו שהיא לא מתכוונת לחזור לעבוד. לדבריהם, היא לא התלוננה במהלך עבודתה על כל פציעה וטענותיה בדבר כאבים הועלו לראשונה בהודעתה כי אין בכוונתה לשוב לעבודה.
לא כוונה חד משמעית
השופטת עידית איצקוביץ קיבלה את התביעה. היא קבעה שהנתבעים לא הוכיחו שצ׳קים שנמסרו לתובעת נפרעו על ידה ואין הוכחה שהמשכורות החסרות שולמו לה.
השופטת קיבלה את גרסת הנתבעים לעניין סיום יחסי העבודה. היא ציינה כי ממעשי הנתבעים לא השתמעה כוונה חד משמעית לסיים את יחסי העבודה עם התובעת. לדבריה, נראה שהתובעת היא שיזמה את סיום עבודתה לאחר שיצאה לחופשת מחלה.
ואולם, השופטת פסקה כי התובעת התפטרה בשל אי תשלום שכרה או הלנתו במשך חודשים רבים. היא הבהירה כי בנסיבות של איחורים חוזרים בתשלום השכר או אי תשלומו אין לדרוש מהעובד להמשיך לעבוד והוא זכאי לפיצויי פיטורים אף אם התפטר.
עוד קבעה השופטת שתלושי השכר של התובעת לא נמסרו לה בזמן בגין חלק מהחודשים. כמו כן, לא שולמו לה הפרשות לקרן פנסיה, דמי הבראה ופדיון ימי חופשה כדין.
בסך הכל חויבו הנתבעים לפצות את התובעת ב-108,110 שקל בתוספת הוצאות ושכ״ט עו״ד בסך 12,000 שקל.
ב״כ התובעת: עו”ד אורן טל
ב״כ הנתבעים: עו”ד מיכל יקר-עזרא
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד ליאת קרסקס העוסקת בדיני עבודה
הכותבת לא ייצגה בתיק.
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
דנילוב נ’ קמלמכר ואח’
