לאחר שהמעסיקה גילתה שהעובדת מתכוונת לעזוב היא שינתה את הוותק שלה וגרעה מימי החופשה שצברה במשך שנים. ביה”ד לעבודה: “מדובר בפגיעה משמעותית”.
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל לפני כחודש תביעה שהגישה פקידת תביעות ב”דג סוכנות לביטוח” שהתפטרה לאחר שהוותק וימי החופשה שצברה שונו ללא ידיעתה, והמעסיקה סירבה להשיב אותם לקדמותם. חרף טענות המעסיקה, סגנית הנשיאה רוית צדיק לא שוכנעה שהדבר נעשה כחוק וקבעה כי מדובר בהרעת תנאים המזכה את הפקידה בפיצויי פיטורים.
התובעת החלה לעבוד בשנת 2000 כפקידה בחברה שנקראה “גלס עופר ניהול והשקעה”. לאחר כשלוש שנים, בעל החברה העביר את המושכות לבנו, והחל מינואר 2006, החברה הפכה לסוכנות ביטוח.
על פי המתואר בפסק הדין, ביולי 2013 היא ביקשה לבחון את האפשרות לעזוב בהסכמה עם תשלום פיצויי פיטורים אך בקשתה ככל הנראה סורבה. העניין הוא שבתלושי השכר שקיבלה לאחר מכן התגלה לה כי מועד ההעסקה שלה שונה ל-2006, וכי יתרת ימי החופשה שנצברו לזכותה (כ-54 ימים) הופחתה ל-8 ימים.
הפקידה התריעה בפני המנהל כי מדובר בהרעת תנאים וביקשה שישיבו לה את הוותק וימי החופשה אך ללא הועיל, ובדצמבר אותה שנה היא הודיעה על התפטרותה.
לאחר זמן מה היא ערכה בירור לגבי הסכום שנצבר לטובתה בקופת הפיצויים שנפתחה לטובתה בחברת “כלל”, וגילתה כי הסוכנות משכה משם 28,419 שקלים.
על רקע זה הפקידה תבעה את המעסיקה על אי תשלום פיצויי פיטורים אף שהתפטרותה נבעה מהרעת תנאים ונחשבת לפיטורים, ועל הפחתת הוותק וימי החופשה שלה. לתביעתה צורפה גם “כלל” – שלטענתה העבירה לסוכנות את כספי הפיצויים ללא ידיעתה.
בתגובה, הנתבעות טענו שפעלו כחוק. “כלל” טענה שהתריעה בפני התובעת על כוונת הסוכנות למשוך את הכספים והיא לא הביעה התנגדות.
הסוכנות טענה כי כשהתבצעה החלפת בעלות בעסק נערך לתובעת “גמר חשבון” והוותק וימי החופשה שצברה שונו בהתאם. בנוסף, היא ציינה כי התובעת ניצלה את מלוא ימי החופשה שלה ואף מעבר לכך.
בנסיבות אלו, טענה הסוכנות, התפטרותה של התובעת לא נבעה מהרעת תנאים ולכן היא לא זכאית לפיצויי פיטורים.
חד צדדי ואגרסיבי
סגנית הנשיאה צדיק קבעה תחילה כי למרות החלפת הבעלויות התובעת שמרה על “רצף זכויות” במשך כל תקופת העבודה – החל משנת 2000 ועד התפטרותה. השופטת הבהירה כי התובעת עבדה לאורך כל הדרך באותו מקום עבודה ובאותה מתכונת העסקה וכי היא לא שוכנעה שנערך לה “גמר חשבון” בתקופת חילופי הבעלים.
בהתאם לכך נקבע כי הסוכנות לא הייתה רשאית לשנות את תקופת הוותק ואת ימי החופשה שהתובעת צברה. “מדובר בפגיעה משמעותית בזכותה” כתבה השופטת ואף העירה כי הדבר נעשה “באופן חד צדדי ובצורה אגרסיבית ובניגוד לדין”.
השופטת אף שוכנעה כי זו הסיבה שהובילה לעזיבת התובעת ולכן נקבע שהיא זכאית לפיצויי פיטורים בשל הרעת תנאים.
משכך, התביעה נגד הסוכנות התקבלה והיא חויבה לשלם לתובעת 85,088 שקלים עבור פדיון ימי חופשה ופיצויי פיטורים (בניכוי הסכום שנצבר בקופת הפיצויים), וכן לשאת בשכ”ט עו”ד בסך 12 אלף שקל.
התביעה נגד “כלל” נדחתה מאחר שהתובעת לא הוכיחה שהיא פעלה בניגוד לחוק.
ב”כ התובעת: עו”ד דיני עבודה אהרון שמלה
ב”כ המעסיקה: עו”ד שי רובינשטיין
ב”כ חברת “כלל”: עורכי הדין אבנר בן חיון ושרית בלומברג
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד אלישר זקרי העוסק בדיני עבודה
הכותב לא ייצג בתיק.
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
רוסו נ’ דג סוכנות לביטוח (1990) בע”מ ואח’
