המדינה והמועצה האזורית דרום השרון חויבו באחרונה לשלם לרב שפרש מתפקידו ב-2014 את פדיון ימי המחלה הלא מנוצלים. בית הדין לעבודה קבע שנוהג חדש המחייב רבנים לדווח על נוכחות לא יחול רטרואקטיבית על התובע.
רב שהועסק במועצה האזורית דרום השרון בין השנים 1987-2014 הגיש מספר חודשים לאחר פרישתו תביעה לפדיון ימי מחלה נגד המדינה (המשרד לשירותי דת) והמועצה.
הוא טען שלא היה בחופשת מחלה מאז תחילת עבודתו במועצה ולמרות זאת לא קיבל עם פרישתו פדיון ימי חופשה בשל טענתה מדינה שהמועצה לא ביצעה רישום של ימי העדרותו.
המדינה טענה שבהיעדר רישום או דיווח של העובד בזמן אמת על ימי מחלה לא קמה לו זכות לפדיון ימי מחלה כלל. היא הפנתה לחוזר מנכ״ל להעסקת רבנים במועצות אזוריות מינואר 2014 שלפיו ״רב אזורי מחוייב להגיש דיווח חודשי בגין ימי מחלה, בכפוף להמצאת אישור רפואי, כתנאי למיצוי הזכאות לפדיון ימי מחלה״.
לדבריה, אופי עבודתו של התובע לא הותיר למועצה כל אפשרות לפקח על שעות עבודתו ולדעת כמה ימי מחלה ניצל בשנות עבודתו הרבות. ״הדיווח על ימי המחלה היה תלוי לגמרי ברצונו הטוב של התובע..במקרה זה על התובע, ככל עובד, הוטלה חובה – ובכלל זה חובה מוסרית – לדווח למעסיק בזמן אמת על הימים בהם לא עבד מפאת מחלה״, ציינה.
עוד לדבריה, לא יתכן שתחלופנה שנים כה רבות מבלי שהתובע יעדר עקב צינון או שפעת.
המועצה ציינה שהיא לא יכולה לשלם לתובע פדיון ימי מחלה ללא אישור ותקצוב המדינה.
לא הוזהר
השופטת יפית זלמנוביץ גיסין מבית הדין לעבודה בתל אביב קיבלה את התביעה. היא ציינה שדרישת המדינה שתועבר עליה כרטסת עם רישום העדרויות הרב הייתה דרישה חדשה שלא הועלתה בעבר ביחס לרבנים אחרים שפרשו לגמלאות.
אף שיש מקום להסדיר את הדיווח לו נדרשים עובדי המועצות הדתיות, לא ניתן להחיל נורמות חדשות שהומצאו בשנת 2014 על מי שהחלו את עבודתם לפני כן ולשלול מהם זכויות רטרואקטיבית, כתבה השופטת.
לדבריה, המדינה לא הכחישה שהיה קיים נוהג שלפיו רבנים שסיימו את עבודתם במועצה קיבלו תשלום בגין פדיון ימי מחלה. היא הוסיפה שאמנם נוהג ניתן לשינוי אך יש להחיל את השינוי רק על רבנים או עובדים חדשים ולא על רבנים ותיקים מספר חודשים לפני פרישתם לגמלאות. נוהג הוא בגדר ״תנאי משתמע״ בהסכם העבודה האישי ששינויו נכון שייעשה בהסכמת הצדדים, הדגישה השופטת.
עוד כתבה השופטת שמהמסמכים הרפואיים שצירף התובע ניתן ללמוד שהוא לא ניצל ולו יום מחלה אחד בכל תקופת עבודתו והמדינה לא הוכיחה אחרת.
״לא ניתן להטיל לפתחו של העובד את מחדל המדינה שלא עמדה בזמן אמת על קיומה של חובת דיווח ולא הייתה כל פניה ישירה לתובע בדרישה לחתום על כרטיס נוכחות ואף אחד לא הזהיר אותו שזכויותיו תשללנה בהעדר דיווח״, הוסיפה.
בנסיבות אלה חייבה השופטת את הנתבעות לשלם לתובע פדיון ימי מחלה בסך 82,698 שקל בהתאם לתחשיב שהציג.
עוד נפסקו לטובתו 44,978 שקל בגין מענק שנים עודפות והוצאות בשיעור 30,000 שקל.
ב״כ התובע: עו”ד עבודה גאוין חנן
ב״כ הנתבעות: עו”ד איריס גלילי יולזרי, עו״ד חן כהן-שלום
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד דוד סער העוסק בדיני עבודה
** הכותב לא ייצג בתיק.
באדיבות אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
מאיר קנפו נ’ מדינת ישראל – המשרד לשירותי דת ואח’
