מענק ששולם לו לאחר פגיעה בעבודה, לא נכלל בבסיס הגמלה. ביום 22 בינואר 2017 דחה ביה”ד האזורי לעבודה את תביעתו של רחמים משולם כנגד המוסד לביטוח לאומי, לשלם לו גמלה תוך התחשבות גם במענק ששולם לו לאחר התאונה, זאת חוץ משכרו השוטף הרגיל.
בנוסף, משתביעת הגמלה הוגשה מס’ שנים לאחר הפגיעה, אושרה לו גמלה אחורנית לשנה אחת בלבד, ותביעתו כנגד זאת, נדחתה אף היא.
עיקרי העובדות
- המבוטח הוא בעל שליטה יחיד בחברה.
- ביום 12.3.2001 לקה בליבו ובשלהי אותה שנה קבעה לו ועדה רפואית לצרכי פטור ממס
40% נכות רפואית לצמיתות מיום 13.9.2001. - ביום 8.8.2005 הגיש תביעה למל”ל לקבלת דמי פגיעה בעבודה בגין האירוע הלבבי.
- ביום 17.12.2006 נדחתה תביעתו ועל כך עירער לביה”ד לעבודה; בשנת 2009 קיבל
ביה”ד את תביעתו והאירוע מיום 12.3.2001 הוכר כפגיעה בעבודה. - ביום 18.4.2010 קבעה ועדה רפואית של המל”ל נכות רפואית צמיתה בשיעור 25%
מיום 13.9.2001, ערעורו להגדלת שיעור הנכות נדחה. - ביום 1.9.2015 הודיע לו המל”ל כי מאחר והתביעה לפגיעה בעבודה הוגשה ביום
8.8.2005 תשולם לו הגמלה בעד התקופה מיום 1.8.2004 ואילך, בהתאם לסעיף
296 לחוק (שנה אחת אחורנית בלבד).
טענות הצדדים
טענות המבוטח:
בעניין השיהוי: הוא זכאי לתשלום קצבת הנכות ממועד הפגיעה – 3.2001 ולא ממועד הגשת התביעה ב-8.8.2005. לגרסתו, פנה מספר פעמים למל”ל להכיר בו כנכה עבודה והתשובה שאותה קיבל הייתה שאירוע הלב שאירע לו איננו פגיעה בעבודה, ולכן הוא זכאי לקבל קצבת נכות כללית בלבד. הוא גם טען שנכותו הוכרה בוועדה משנת 2001.
בעניין גובה הגמלה: נטען כי המל”ל חישב את קצבת הנכות על פי בסיס 3 תלושי שכר אחרונים בסך 10,100 ₪ ולא כלל את המענק שקיבל בחודש 12.2001 בסך של 230,000 ₪. מענק זה לטענתו נפרס לאורך כל השנה בהתאם לתקנות, ושולמו בגינו דמי ביטוח לאומי בהתאם. לפיכך, הבסיס הקובע לחישוב הגמלה הוא 25,297 ₪.
עיקר טענות המל”ל:
קביעת הוועדה הרפואית לענין מועד תחולת הנכות ב-13.3.2001 אינה רלוונטית למועד תחילת הזכאות לתשלום וזאת מכוח סעיף 296 לחוק, לפיו בהגשת תביעה באחור, תשולם גמלה עד שנה אחורנית בלבד מיום הגשת התביעה.
מעבר לטענה פרוצדורלית של התיישנות בתקיפת גובה הגמלה, נטען מהותית כי המענק שולם ודווח אחרי הפגיעה. הואיל והמבוטח הוא בעל שליטה בחברה, תשלום המענק נתון לשיקול דעתו הבלעדית, אף אחד מעובדי החברה לא קיבל במועד האמור מענק כלשהו, ואף לא שולם למבוטח מענק כלשהו בשנים קודמות. לפיכך, טען המל”ל, כי המטרה היחידה של הדיווח על המענק הייתה מגמתית להעלות את בסיס התשלום לגמלה, ועל כן הוא לא נלקח בחשבון.
דיון ועיקר ההחלטה
אין חולק שהמבוטח הגיש תביעה לדמי פגיעה בחודש 8.2005. לא הוצגו בפני ביה”ד ראיות שיש בהן לתמוך בגרסת המבוטח לפיה פנה למל”ל בסמוך לאחר האירוע וכי הוא הוטעה על ידו במסירת מידע שגוי. לכן, אין מנוס מהחלת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי. ביה”ד מצטט מהלכות אחרות בביה”ד הארצי שקבעו בהסתמך על ביהמ”ש העליון כי המל”ל כגוף ציבורי אינו יכול להעניק זכויות אלא מכוח חוק. במקרה דנן, סעיף 296(ב) לחוק מגביל את תשלום הגמלה בתביעה שהוגשה באחור לשנה אחת אחורנית בלבד.
ביה”ד מייחס חשיבות לכך שהמבוטח הוא היחיד שקיבל מענק בחודש 1.2002 בלבד ולא שולם לו מענק בשנה קודמת. מדובר בבונוס שהחליט להעניק לעצמו.
המבוטח הוא שהעלה את עניין תקנה 11 (“לתקנות המקדמות” – גמלה חוסמת שחלה על עובד עצמאי) וטוען לאי החלתה עליו (והוא בכלל עובד שכיר!!). ביה”ד ממנף את תקנה 11 כנגדו, ומאזכר מהלכת בן יששכר: “תכלית תקנה 11 היא לחסום דיווח בלתי נכון מצד מבוטחים, בכך שינסו להעלות את גובה הכנסתם לאחר התאונה על מנת להגדיל את שיעור הגמלה שתשולם להם”.
הואיל ובסיס השכר ששולם למבוטח חושב בהתאם לטפסי 102 טרם הפגיעה, ותשלום המענק דוווח לאחר הפגיעה, החליט ביה”ד לא לסטות מכללי תקנה 11 ולדחות את תביעתו של המבוטח.
התביעה נדחתה על כל רובדיה.
בשולי הדברים
לראשונה רואים החלת “גמלה חוסמת” (החלה לגבי עובד עצמאי בלבד), גם על עובד שכיר שהוא בעל שליטה בחברה.
אנו מקווים כי הדבר הוא חריג ובנסיבות העניין החריגות בלבד, וכי לא תחול קביעה זו במקרים אחרים של פגיעה בעבודה של בעלי שליטה שעובדים כשכירים בחברה שבבעלותם.
נכתב ע”י רו”ח אורנה צח (גלרט), מר חיים חיטמן ורו”ח (משפטן) ישי חיבה.
ממיזם הביטוח הלאומי, של משרד ארצי, חיבה את אלמקייס – פתרונות מיסוי
עם רו”ח אורנה צח (גלרט), העומד לרשותכם לייעוץ בנושא האמור.
ב”ל 31640-09-14
