ביה”ד הארצי לעבודה קיבל חלקית ערעור של מעסיקה שטענה כי עובדת שלה הקימה עסק מתחרה מאחורי גבה, ומאוחר יותר סגרה עסקאות עם לקוחותיה. השופטים קבעו שהעובדת הפרה חובות נאמנות ותום לב.
חברה העוסקת בייבוא והפצה של מוצרי קרמיקה ואבן מאיטליה, העסיקה עובדת כמנהלת פרוייקטים בשתי תקופות שונות – הראשונה בין 1996 לינואר 2000 והשנייה החל מחודש מאי 2000 ועד יולי 2006.
בשנת 2011 בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה תביעות הדדיות שהגישו הצדדים בקשר לסיום יחסי העבודה, ושניהם הגישו על כך ערעור בבית הדין הארצי לעבודה. החברה ביקשה לחייב את העובדת בתשלום פיצוי בגין גזלת עסקאות והפרת סודות מסחריים, ואילו העובדת דרשה פיצויי פיטורים, דמי הבראה ופדיון חופשה שלא קיבלה בגין תקופת העבודה הראשונה.
החברה טענה בין היתר כי העובדות היו צריכות להוביל את ביה”ד האזורי למסקנה כי התנהלות העובדת הייתה נגועה בחוסר תום לב קיצוני וגרמה לחברה לנזקים חמורים.
לטענתה, עוד במהלך תקופת עבודתה היא פעלה להקמת עסק מתחרה, ובהמשך, לאחר שעזבה את עבודתה בתואנה שהיא מבקשת לפרוש לבלות עם משפחתה ונכדיה, היא סגרה מאחורי גבה של החברה עסקאות עם לקוחות שאותם הכירה במסגרת עבודתה. כלומר, החברה טענה כי מדובר בגזילת עסקאות, תוך ניצול המידע שרכשה בעבודתה בחברה.
מנגד, העובדת טענה בין השאר כי ערעור החברה הוא נקמני, ומבקש להתערב בממצאי אמינות והתרשמות של ביה”ד האזורי.
נבנו פה ונסגרו שם
השופטת יעל אנגלברג שהם, שכתבה את פסק הדין בהסכמת הנשיא יגאל פליטמן והשופטת לאה גליקסמן, דחתה את ערעור העובדת וקיבלה חלקית את ערעור החברה.
השופטת הבהירה שככלל, ערכאת ערעור לא נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים. בהתאם, היות שביה”ד האזורי קבע כי העובדת היא שהתפטרה, וכן שתביעתה התיישנה, השופטת לא מצאה מקום להתערב בהחלטה לדחות את תביעותיה.
בנוגע לערעור החברה, השופטת הסכימה עם ביה”ד האזורי שקבע כי לא הוכח שהעובדת גזלה סוד מסחרי, שכן החברה לא הציגה ראיות לקיומו של מידע שהוא בבחינת סוד מוגן.
אלא שבניגוד לביה”ד האזורי, שופטי ביה”ד הארצי סברו כי התנהלות העובדת חרגה מהתנהלות מקובלת ביחסי עובד-מעסיק ומהווה הפרת חובות אמון. השופטת אנגלברג שהם ציינה כי מהתמונה הכללית עולה כי העסקאות למעשה נבנו על ידי החברה אך “נסגרו” על ידי העובדת.
בהקשר זה נדחתה קביעת ביה”ד האזורי שלפיה חלוף הזמן מנתק את הקשר הסיבתי בין הפרת חובות הנאמנות ותום הלב של העובדת לבין העובדה שבסופו של יום שתי העסקאות נחתמו באמצעותה ושלא באמצעות החברה.
בהקשר זה השופטת ציינה כי מדובר בעסקאות מורכבות ודחתה את טענת העובדת שלפיה ניתן היה לבצען בזמן הקצר (חודשים ספורים) שבין סיום עבודתה ל”סגירת” העסקאות.
לפיכך, העובדת חויבה בתשלום 100,000 שקל בגין הפרת חובות נאמנות ותום לב, בתוספת הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך 15,000 שקל.
בתוך כך השופטת הבהירה כי אין להסיק מדבריה שעובד לעולם לא יוכל להתקשר עם לקוח שהכיר במסגרת עבודתו אצל מעסיק קודם. אלא שבמקרה הנוכחי מה שפסול הוא השילוב של מתן שירות ללקוח שהעובדת הכירה במסגרת עבודתה אצל מעסיק קודם והשלמת עסקה שבה טיפלה במסגרת עבודתה אצל אותו מעסיק.
ב”כ המערערת (החברה): עו”ד נחום פינברג ועו”ד חן גבאי
ב”כ המשיבה (והמערערת שכנגד): עו”ד גדיאל בלושטיין ועו”ד מגי ליס
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עורכת דין איריס אלמוג עוסקת בדיני עבודה
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
ע”ע 35403-12-11 ואח’
