פגיעה על רקע פלילי שנעשתה כטעות זיהוי של מבוטח בדרכו לעבודה – הוכרה כפגיעה בעבודה
ביום 26.7.2016 קיבל בג”צ (בג”צ 8210/14) את עתירתו של ג’לאל מרוח סילאוי (להלן: “המבוטח“), ביטל את פסיקת ביה”ד הארצי לעבודה בעניינו, וקבע כי כאשר אדם נוהג במכוניתו בדרכו לעבודה, ובמהלך הנסיעה נפגע כתוצאה מהפעלה מרחוק של מטען חבלה שהוצמד לרכבו מחמת “טעות בזיהוי”, יש להכיר בתאונה זו כ”תאונת עבודה”.
רקע חוקתי
סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי קובע ש”תאונת עבודה” היא תאונה שאירעה למבוטח תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעסיקו או מטעמו, ובעובד עצמאי תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו.
סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי מונה מקרים נוספים בהם תיחשב תאונה כתאונת עבודה, גם אם אינה נכנסת להגדרה המצויה בסעיף 79, בין היתר מקרים מסויימים של נסיעה לעבודה ובחזרה הביתה. ביה”ד לעבודה הרחיב במהלך השנים את מגוון המקרים הנכללים בהגדרה של “סיכון הדרך”. הפסיקה הענפה העוסקת בסוגיה זו אינה חד משמעית.
על מנת שתאונה תיחשב כ”תאונת עבודה” יש להוכיח כי היא נבעה מ”סיכוני הדרך” שמאופיינים בפתאומיות ובאי יכולת לצפות אותם ובהיעדר האפשרות לאתרם בזמן ובמקום.
באשר לפגיעות על רקע פלילי, קיימת פסיקה עניפה המכירה בתקיפות שנעשו על רקע פלילי כ”סיכוני דרך” אך ורק ככל שהן לא כוונו כלפי הנפגע המסויים “בתור מי שהינו”. כלומר, תקיפה פלילית אקראית שלא כוונה לאדם ספציפי והמבוטח נפגע כיוון שנקלע לאירוע אלים ללא קשר למאפייניו היחודיים.
רקע עובדתי
המבוטח, תושב נצרת, עסק בעבודות שיפוצים באילת, הוא שכר מחסן לאחסון כלי עבודה וחומרים שונים והחזיק ברכב מסוג טנדר איסוזו בגוון אפור כסוף לצורך עבודתו.
באותם זמנים פעל באילת קבלן שיפוצים נוסף שגם הוא תושב נצרת במקור וגם בבעלותו היה טנדר דומה לזה של המבוטח. לקבלן זה היה סכסוך כספי עם לקוחותיו שבגינו הוצתו מספר כלי רכב ליד ביתו.
באחד הבקרים בעת הנסיעה בטנדר התפוצץ מטען חבלה שהוצמד לתחתית רכבו של המבוטח. להערכת המשטרה מדובר היה ב”טעות בזיהוי”.
עקב פגיעתו הקשה עבר המבוטח הליך שיקומי ואיבד מיכולתו לעבוד, לתקופה ארוכה.
תביעתו למוסד לביטוח לאומי (להלן: “המל”ל”) להכרה בפציעתו כתאונת עבודה נדחתה בטענה שהיה בדרכו לסייע לחברו ולא בדרכו לעבודה.
ביה”ד האזורי לעבודה דחה את התביעה בשל סתירה בין הגרסאות שמסר בעדות לגרסה שהופיעה בתצהיר לבית הדין. ביה”ד קבע כי כשיצא המבוטח מביתו, מטרת הנסיעה היתה לסייע לחבר בתיקון תקלה ברכב, ובעצם טרם החל לממש את הכוונה לנסוע לעבודה באותו יום.
ביה”ד הארצי לעבודה קיבל את טענת המבוטח לפיה היה בדרכו לעבודה, אך דחה את הערעור כיוון שהאירוע בו נפגע המבוטח אינו קשור בקשר סיבתי עם “סיכוני דרך”.
על פס”ד זה הוגשה העתירה לבג”צ.
דיון והחלטה
ראשית, בג”צ מציין כי ההלכה היא שבית המשפט העליון אינו יושב כערכאת ערעור על פס”ד של ביה”ד הארצי לעבודה ומתערב רק במקרים חריגים בהם נתגלתה טעות משפטית מהותית כשההתערבות נדרשת מטעמים של צדק. השופט זילברטל קבע כי מדובר בקביעת גבולות בהכרה בתאונות שלא במהלך הרגיל, מכאן חשיבותה, ובג”צ יתערב.
הסוגיה שעמדה בפני בג”צ: האם הסיכון לאדם הנוסע במכוניתו לעבודה, להיפגע על רקע פלילי עקב “טעות בזיהוי” עונה על המאפיינים של “סיכון דרך”, לצורך הכרה באירוע כתאונת עבודה. האם הסיכון דומה ביותר לתקיפה אקראית על רקע פלילי או שמא דומה יותר לתקיפה מכוונת כלפי אדם בתור מי שהינו. בג”צ קובע: כן ! זאת בין השאר כי:
ראשית, במקרה של פגיעה בשל “טעות בזיהוי” לנפגע לא קיימת שום מודעות לסיכון או יכולת למנוע את הסיכון או לשלוט בו וזאת בהתאם למאפיינים הנדרשים כדי להכיר ב”סיכון דרך”. ברור כי הפיצוץ היה מבחינת המבוטח אירוע פתאומי ובלתי צפוי.
שנית, גם דרישת ה”כלליות” מתקיימת במקרה זה: אמנם הצמדת המטען לרכבו של המבוטח נבעה בשל מאפייניו הדומים של היעד בו התכוונו לפגוע, עם זאת, הסיכון הכרוך ב”טעות בזיהוי” הוא סיכון כללי, והוא עלול להתממש כלפי כל עובד בדרכו לעבודה.
שלישית, קביעת ביה”ד הארצי לפיה די בכוונת המפגע לפגוע ספציפית במבוטח מסויים (אף שכאמור מדובר ב”טעות בזיהוי”) כדי להוציא ממעמד “פגיעה אקראית של סיכון דרך”, שגוי.
על רקע האמור סבור בג”צ כי יש להכיר בפגיעה על רקע פלילי עקב “טעות בזיהוי” כסיכון דרך ובאירוע כולו כתאונת עבודה. העתירה נתקבלה.
נכתב ע”י רו”ח אורנה צח (גלרט), מר חיים חיטמן ורו”ח (משפטן) ישי חיבה.
ממיזם הביטוח הלאומי, של משרד ארצי, חיבה את אלמקייס – פתרונות מיסוי
עם רו”ח אורנה צח (גלרט), העומד לרשותכם לייעוץ בנושא האמור.
