בניגוד לחברות גדולות, המעסיק הפרטי הקטן צריך להיות בעצמו מחלקות רכש ושיווק, הנהלת חשבונות, משאבי אנוש, שירות, והדרכה – כל זאת, בזמן שנותר לו מתוך 24 שעות היממה. בינתיים, המחוקק מתגמל את העובדים שלו ממה שלוקח מהמעסיק.
שר הכלכלה נפתלי בנט, אמר ביולי 2013: “חבריי, בעלי העסקים הקטנים והבינוניים – אתם הגיבורים של כלכלת ישראל. אתם שיזמתם, הזעתם והקמתם עסק, נושאים את מדינת ישראל על כתפיכם ביצירת מקומות עבודה, ומייצרים הכנסה למדינה. על כך – תודה. התפקיד הראשון שלנו כממשלה הוא לא להפריע לכם. היום, לצערי, הממשלה מציבה אין-ספור מכשולים ביורוקרטיים שמקשים עליכם לעשות את העבודה שלכם. אנחנו נפעל ככל יכולתנו לצמצם את ההפרעות ולסייע לכם – באשראי, בהכשרות ובכל דרך נוספת. ברור לנו כי הצמיחה של העסקים הקטנים והבינוניים מהווה מנוע מרכזי לצמיחת המשק כולו, לצמצום פערים, ליצירת הזדמנויות ולהגברת התחרותיות. ההצלחה שלכם היא ההצלחה שלנו.”
במרץ 2015, פרסם היועץ המשפטי של איגוד לשכות המסחר טור דעה בו אמר: “מחוקקים, הגזמתם. יותר מ-140 הצעות חוק בתחום יחסי העבודה מאז שנת 2000, ולא פחות מ-100 הצעות חוק מאז כינונה של הכנסת הנוכחית”.
האם זו באמת הגזמה של המחוקקים? ובכן, מאחר ש”הגזמה” מוגדרת כפעולה מעבר למידה הרצויה, נראה שהשימוש במונח זה אינו מחמיר דיו, שכן בהתערבות בין המעסיקים הפרטיים והקטנים למועסקים, שום מידה לא יכולה להיחשב כרצויה.
בין העובד לבין המעסיק הפרטי קיים הסדר חוזי שעל פיו מוסכם כי העובד מתחייב לספק את העבודה שהוסכמה והמעסיק מתחייב לשלם לו את השכר שהוסכם. התחייבותו של המעסיק הנה מוחלטת, את שכר העובד עליו לשלם ובמועד, גם אם עסקו כשל – על כל המשתמע מכך. מאידך, זוכה התחייבותו של העובד לגמישות מה, כשחייו הפרטיים פולשים למסגרת העבודה, ולטובתם יעדר מהעבודה, יבצע אותה באיכות ירודה ו/או לא ישלימה כלל.
התערבותו של המחוקק בהסכם בין העובד למעסיקו הפרטי מביאה באופן שיטתי להגדלת שכרו של העובד על חשבון הקטנת רווחיו או אפילו הגדלת הפסדיו של המעסיק הפרטי. נבירה בהצעות החוק לא תעלה ולו הצעה אחת לטובת המעסיק וברור שכל הצעה שאינה לטובת המעסיק היא למעשה לרעתו.
בית הדין לעבודה מצטרף להתערבותו של המחוקק הנובעת מכוונתו להגן על החלש שבחזקת אי השוויון בין עובד למעביד – אלא שחזקה זו נכונה רק אצל המעבידים המוסדיים והגדולים שבהם העובד נבלע כגרגיר קטן ולחסרונו משקל זניח. אצל המעסיק הקטן לעומת זאת, אי השוויון טמון בתלותו של המעסיק בעובד. לדוגמה, חסרונו של עובד אחד מתוך שני עובדיו, מביא לירידה של 50% בכוח העבודה ובייצור בעוד שהיעדרות של עובד יחיד מביאה אפילו להשבתה מוחלטת של העבודה.
כדי לשאת את ההכבדות שמערימים המחוקק ובית הדין לעבודה בשיתוף פקחי משרד התמ”ת, נדרשים המעסיקים לפתח כתפי נפילים, וכאלו עשויים לצמוח רק למעסיקים מוסדיים וגדולים שממומנים ע”י הציבור, בעוד שהפרטיים והקטנים נושאים בעצמם בעול כורעים תחת המעמסה.
אז מיהו באמת המעסיק הפרטי והקטן ?
המעסיק הפרטי מתקשה להתמודד עם מסכת החוקים המכבידים שהינה תוספת לאלו של רשויות המס, המוסד לביטוח לאומי, הרשויות המקומיות, הבנקים וחברות האשראי, ושל משרדי ממשלה נוספים המהלכים אימים בהטלת סנקציות ובהגבלות שונות.
המחוקק ובית הדין לעבודה יופתעו כנראה להיווכח שהמעסיק הפרטי והקטן שאולי דומיין כקפיטליסט תאב בצע וכנצלן, הוא לפני הכל “אדם”, שממש ממש דומה במבנהו לעובד. גם בעורקיו זורם דם אדום, גם לו יש חיים פרטיים ומשפחה, שירות מילואים ומלחמות, ימי עצבות ושמחה, צורך בחופשה, הלוואות משכנתא, קשיים כלכליים ולעתים בריאות לקויה – ולרשותו רק 24 שעות ביממה.
אלא שבשונה ממעבידים מוסדיים וגדולים הבנויים ממחלקות, רכש ושיווק, הנהלת חשבונות כספים ובנקים, שכר כוח אדם ומשאבי אנוש, פיתוח, שרות, תמיכה והדרכה – המעסיק הפרטי הקטן הוא עצמו כל המחלקות כולן, כשעל פיו רוב מעולם לא הוכשר להן.
המעסיק הפרטי והקטן אינו מנצל, בולש, מציק או מתעמר בעובד (כפי שעלול כן לעשות מנהל מחלקה מוסדי משועמם), גם משום שאין לו זמן לכך וגם משום שאלו פעילויות אנטי יצרניות שאינן ממטרות עסקו.
נכון יעשה המחוקק שירקח חוקים המיטיבים עם האזרחים ללא הבחנה בין עובד לבין מעסיק פרטי, שכן הצורך בהכנסת מינימום, פנסיה, חופשה, חופשת מחלה – גם בגין ילד בן זוג והורה, הבראה, שבתון בחירות, שכר ימי חג, מענקי פרישה הפטורים ממס ועוד כהנה וכהנה, הם צורך זהה גם לעובד וגם למעסיקו הפרטי. את התלהבותו של המחוקק להעדיף שלא בצדק את טובת העובד על חשבון רעת מעסיקו, מה שמפתח מתחים בין הצדדים, תרבות של “מגיע לי”, הרס ונצלנות, ראוי שיפנה לייזום הדרכה וחינוך עובדים ומעסיקים פרטיים לבנייה, ייצור ותועלתיות.
מאת: מנחם קירשבלום – יועץ מס ויו”ר הוועדה המקצועית בלשכת יועצי המס.
https://www.facebook.com/kirshbloomtax
