קשה להאמין, אבל בישראל 2014 הוציא סמנכ”ל בביטוח לאומי הנחיה לאפשר לעובדים שלא לעבוד בזוגות מעורבים של נשים וגברים. ביה”ד לעבודה בירושלים: ההנחיה מהווה אפליה פסולה ומובהקת.
בשנת 2012 הצטרפו שתי נשים ליחידה לחקירות הונאה של המוסד לביטוח לאומי. השתיים עבדו ביחידה משנה בירושלים, יחד עם ארבעה חוקרים גברים.
כשנתיים לאחר מכן, הגישו השתיים תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים נגד המוסד וכן נגד סמנכ”ל לוגיסטיקה וחקירות.
התובעות טענו כי מיומן הראשון הן סבלו מאפליה מגדרית חמורה, שהתבטאה באמירות והתנכלויות שונות של חוקרים ביחידה כלפיהן, ואף בסירובם של שלושה חוקרים לצאת עמן לחקירות בצוותא.
כך למשל, אחת מהן סיפרה כי כבר שהתחילה לעבוד, חוקר קולגה אמר לה: “אני מבין שמר מינץ (הממונה על היחידה, שם הכותב) החליט לפתוח פה חיל נשים”, ואילו חוקר אחר אמר: “אנחנו לא עובדים עם נשים”.
לטענתן, המוסד לביטוח לאומי לא פעל על מנת למנוע ולהפסיק את האפליה, מה עוד שאותו סמנכ”ל – שהתביעה הוגשה גם נגדו אישית – הוציא הנחיה המאפשרת לחוקרים לא לעבוד עם נשים. בכך, לשיטתן, הוא חרג מסמכותו וחיזק את מעדי ההפליה.
מנגד, הנתבעים טענו, בין היתר, כי התובעות מציגות תמונה מעוותת ומוגזמת, שאינה קשורה לעובדות, שכן המוסד לביטוח לאומי פועל לקידום שוויון מגדרי.
הנתבעים הכחישו את עצם קיומה של אפליה כלשהי וטענו כי מדובר ב”מערכת יחסים מקצועית בין אישית בעייתית”, שדרשה פתרון ארגוני מתחום משאבי אנוש, כפי שנעשה בפועל.
לשיטתם, ההנחיה הייתה פתרון לבעיות פרסונאליות בין החוקרים ביחידה.
אל ההליך צורפה גם נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה במעמד שנקרא בעגה המשפטית “ידיד בית המשפט”, על מנת שתביע את עמדתה. הנציבות טענה, בין היתר, כי אכן הייתה אפליה מגדרית חמורה, ובמיוחד לנוכח העובדה שמדובר במעסיק ציבורי.
“תעשי מה שאומרים לך ותהיי בשקט”
לאחר שתיארה באריכות את השתלשלות העניינים, השופטת דיתה פרוז’ינין קבעה: חומר הראיות מצביע על כך שהתובעות הופלו בשל היותן נשים, כלומר על רקע מגדרי ולא על רקע מקצועי בינאישי.
“תעשי מה שאומרים לך ותהיי בשקט”, הדגימה השופטת כיצד התנהג אחד החוקרים לקולגה שלו – התובעת.
אמנם בשלב מסוים הממונה על היחידה הגיב בנחרצות והרוחות הורגעו לזמן מה, המשיכה השופטת, אולם מאוחר יותר גילויי ההפליה שבו. בסופו של דבר, קבעה השופטת: “המוסד התעלם מן האפליה המתמשכת ונתן לה גיבוי”.
בנוגע לאותה הנחיה, השופטת הייתה חד משמעית: “הנחיה המגבילה את ציוות העובדים ביחידה על פי מינם בלבד כאשר מינו של העובד אינו רלבנטי כלל לדרישות התפקיד, הינה אפליה פסולה ומובהקת”.
השופטת הבהירה כי אין צורך להוכיח שהסמנכ”ל התכוון להפלות, אלא די בכך שההתנהגות עצמה מהווה אפליה.
“בהכחשת האפליה לקו רוב הדרגים הבכירים במוסד שעסקו בעניין”, הוסיפה השופטת.
בסיכומו של דבר, השופטת קבעה כי המוסד ישלם לתובעת הראשונה 80,000 שקל ולשנייה 90,000 שקל בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, וכן הוצאות משפט בסך 7,500 שקל. לגבי גובה הפיצויים, השופטת התחשבה בכך שהתובעות סבלו מיחס מפלה במשך תקופה ארוכה.
עם זאת, השופטת החליטה שלא לחייב את הסמנכ”ל באופן אישי, מאחר שבינו לבין התובעות אין יחסי “עובד-מעביד”, שכן שניהם עובדי המוסד.
ב”כ התובעות: עו”ד שגיב עזרה, עו”ד הדס כהן ביטון
ב”כ הנתבעים: עו”ד נעמה בביש, עו”ד גרגורי דנוביץ’
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עורכת דין חפציבה סבג-שריקי, העוסקת בדיני עבודה (הכותבת לא ייצגה בתיק).
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
