טענה כי סכום שקיבל עובד שולם לו בגין ויתור על תחרות, חייבת להיות מגובה בראיות ברורות. כאשר ההסכמים אינם מראים כי התמורה הנוספת שולמה כנגד ויתור על חופש העיסוק או אי תחרות, לא תתקבל הטענה והתקבול יחויב במס מלא. אך עובד יכול להפריך את הטענה והחזקה בראיות ברורות.
ביום 15.10.2015, נדון נושא זה שוב, ביהמ”ש בעניין הלמן (ע”מ 47255-01-14 חיים הלמן נ’ פקיד שומה תל אביב). בית המשפט קבע כי קיימת חזקה, לפיה כל תקבול המשולם לעובד ממעבידו, הוא הכנסה פירותית שמקורה בעבודה (לפי סעיף 2(2) לפקודה). עם זאת חזקה זו ניתנת לסתירה. לשם סתירת החזקה האמורה, העובד יידרש לשכנע את פקיד השומה ואת בית המשפט כי מאפייניו הפרטיקולאריים של התקבול מצדיקים את סיווגו כרווח הון.
מדובר בעובדים שהחזיקו שיעור מסוים מהון המניות החברה שבה עבדו. לימים, רכשה IBM את מניות החברה ובמסגרת רכישה זו נכרתו בין IBM לבין בעלי המניות של החברה: הסכם רכישה, הסכם בעל נייר ערך מיועד והסכם שימור עובדים. מכוח ההסכמים האמורים קיבל כל אחד מהמערערים סכום מסוים לאלתר וסכומים נוספים ששולמו בפריסה של שלוש שנים ובתנאי ששימש כעובד או יועץ של IBM או חברה קשורה.
בדיווחיהם לפקיד השומה, הצהירו המערערים כי התמורה הנוספת הינה בגדר רווח הון הנובע מעסקת מכירת מניות החברה.
פקיד השומה דחה את הצהרות המערערים וקבע כי התמורה הנוספת הינה בגדר הכנסת עבודה לפי סעיף2(2)(א)לפקודת מס הכנסה.
בית המשפט הפנה לעניין חיים ניסים (ע”א 2640/11 פקיד שומה חיפה נ’ חיים ניסים), בו נחלקו דעות השופטים לגבי תשלומים מיוחדים ממעביד לעובדיו. כבוד השופטת מרים נאור, סברה כי אלא אם נקבע אחרת בחוק, סכום כסף שמשלם מעסיק לעובד “חזקה כי מבחינת העובד התשלום הוא הכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה”. לעומתה סברה כבוד השופטת אסתר חיות כי יש לבחון כל תשלום ששילם מעסיק לעובד על פי מהותו.
כבוד השופט עוזי פוגלמן סבר כי:
“מן הראוי לקבוע חזקה שלפיה כל תקבול שמשולם לעובד ממעבידו הוא הכנסה פירותית שמקורה בעבודה (לפי סעיף 2(2) לפקודה). לשיטתי חזקה זו ניתנת לסתירה. לשם סתירת החזקה האמורה, העובד יידרש לשכנע את פקיד השומה ואת בית המשפט כי מאפייניו הפרטיקולאריים של התקבול מצדיקים את סיווגו כרווח הון.”
נקודת המוצא היא שסעיף 2(2)(א) לפקודה, הינו מקור חיוב רחב תחולה לפיו כל טובת הנאה או תשלום ששולם לעובד ממעבידו מהווה הכנסת עבודה אלא אם מדובר בתשלום ששולם על רקע יחסים החורגים מיחסי עובד מעביד.
אמנם, אצל המערערים התמורה הנוספת התקבלה ללא התאמה לעבודתם בפועל, אלא שתשלום התמורה הנוספת הותנה בקיום יחסי עובד מעביד בין IBM לבין המערערים או כיועץ.
בנוסף ולחילופין טוענים המערערים, כי יש לראות בתמורה הנוספת תמורה עבור הסכמתם לעבוד עבור IBM, ומשמעות הסכמתם זו הינה ויתור על חופש העיסוק או על הזכות להתחרות ב-IBM.
אך המערערים לא הצביעו על הוראה בהסכמים לפיה התמורה הנוספת שולמה להם כנגד ויתור על חופש העיסוק או אי תחרות. זאת, אף שיש להניח שהסכמת המערערים לתנאי לפיו התמורה הנוספת תשולם להם רק בהיותם בסטטוס של עובד ב- IBM , מגלמת גם הסכמה להגביל את חופש העיסוק שלהם ולוותר על זכותם להתחרות ב- IBM .
הרי כל עובד שכיר או אחר מגביל את חופש עיסוקו, בעת שהוא מתחייב לעבוד אצל מעסיק מסוים, מגבלות בהתאם להבנות שבין המעביד לעובד.
העובדה שהתמורה הנוספת אינה פרופורציונלית למשכורות שקיבלו עובדי IBM במעמדם של המערערים והעובדה שמעבר לתמורה הנוספת קיבלו המערערים משכורת כמקובל ב- IBM , משמיעה לנו לכאורה שמדובר בתשלום שאינו שכר עבודה. ברם בכך אין כדי להועיל למערערים משום שגם כאשר מדובר בטובת הנאה שאינה בגדר שכר עבודה המשולמת לעובד על ידי המעביד בקשר או בתנאי שמתקיימים יחסי העובד מעביד בין השניים, יש לראות את טובת ההנאה כתקבול הבא בגדרו של סעיף 2(2)(א) לפקודה.
לסיכום, אנו מציעים כי הרוצה לטעון כי תקבול שקיבל ממעבידו, הוא הכנסה הונית החייבת במס מופחת, לעומת הכנסת עבודה שוטפת, כדאי שייגבה את טענתו זו בראיות ברורות ומוצקות.
מאת: רמי אריה, עורך דין ורואה חשבון – מיסים ועסקים בע”מ
