העובדת פוטרה ללא פיצויים או הודעה מוקדמת וזכתה בפיצויים מצד אחד. עם זאת, השופטת קיבלה את תביעתה הנגדית של החברה וחייבה את העובדת בפיצויים בגין לשון הרע.
העובדת עבדה במשך שנתיים וחצי בחברת חקירות פרטית במשרה חלקית. היה לאתר חייבים לצרכי הליכי גביה. בסוף 2012 היא זומנה לשימוע אצל אחד ממנהלי החברה בו הוא התלונן בפניה על תפקודה, ובעיקר על העובדה שהיא כל היום בטלפון. העובדת לא הכחישה ובשלב מסוים אמרה “אז תביאו לי מכתב”.
כשבועיים וחצי לאחר השימוע היא פוטרה. בעקבות פיטוריה היא הגישה תביעה לפיצויים בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.
היא טענה שפוטרה מבלי שניתנה לה הודעה מוקדמת ומבלי ששולמו לה פיצויי פיטורים, דמי חגים.
מנגד, החברה טענה שהעובדת פוטרה מאחר שהתנהגותה עברה כל גבול. החברה לא הסתפקה בהתגוננות אלא הגישה תביעה נגדית לפיצויים, בה שטחה את טענותיה שלפיהן בחודשים האחרונים לעבודתה, העובדת גרמה לה לנזקים קשים, הסיתה והמרידה עובדים, זלזלה בעבודה, סירבה לבצע מטלות וגרמה להפסד של לקוחות.
לשיטתה של החברה, מדובר בהפרת אמונים והפרת חוזה עבודה, המחייבת פיצוי על הנזקים.
בנוסף, החברה ביקשה לחייב את התובעת בפיצוי בגין הפצת לשון הרע בדף הפייסבוק שלה, שם פרסמה “פוסט” שבו כינתה את החברה ומנהליה “בית קברות לפילים, חלאות, ליצנים”.
התובעת אישרה את הפרסום, אך לגרסתה היא לא הזכירה את שם החברה ו”אף אחד לא ידע על איזה מקום עבודה מדובר”
פוגעני ומשפיל
לאחר שסקרה את העדויות כולל תמליל השימוע השופטת עידית איצקוביץ השתכנעה כי שתי התביעות מוצדקות ברובן.
משיחת השימוע ניכר בוודאות שהעובדת הודתה בחלק מטענות החברה, בעיקר בנוגע לאיחורים ושימוש בטלפון, והפגינה חוסר אכפתיות לגבי תוצאות סירובה לשנות את התנהלותה. אלא שלא מדובר בהתנהלות כה חריגה שמצדיקה פיטורים ללא פיצויים והודעה מוקדמת, קבעה השופטת.
על כן השופטת קיבלה את תביעת העובדת וקבעה כי אמנם החברה הייתה רשאית לפטר את התובעת בשל התנהגותה הבעייתית, אך בכפוף לתשלום פיצויים.
מכאן השופטת ניגשה לתביעה הנגדית וביחס לתביעה הנזיקית קבעה שלא הוכח כי נגרם נזק לחב וגם לא הוכח גובה הנזק, ולכן דחתה את רכיב זה של התביעה.
עם זאת, השופטת כן קיבלה את טענותיה של החברה בכל הקשור ללשון הרע. הביטוי “בית קברות לפילים” אינו ברור, אך הביטויים “חלאות”, או “משרד של ליצנים” הם ללא ספק פוגעניים ומשפילים.
בפרופיל הפייסבוק מופיע מקום העבודה, אבל לא הוכח כי שם החברה הופיע שם. אלא שכל מי שידע היכן האישה עובדת, יכול היה לזהות שהביטויים התכוונו לאותה חברה, הבהירה השופטת.
הביטויים הפוגעניים של העובדת, במקום פתוח שהוא למעשה “כיכר העיר של היום”, מהווים הפרה של חוק איסור לשון הרע, סיכמה השופטת.
לכן, בסופו של עניין התוצאה הייתה שלמעשה הפיצויים יתקזזו, גם אם לא באופן פורמלי. מצד אחד נקבע כי החברה תשלם לעובדת פיצויים בסך כ-8,500 שקל, ומצד שני, השופטת חייבה את העובדת לשלם לחברה 8,500 שקל עבור הנזק שגרמה לה. לא נפסקו הוצאות.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד נעמי לנדאו.
באדיבות אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
