צעיר שעבד כמלצר במסעדת “מקום בלב” ברעננה וקודם לתפקיד מנהל משמרת, פוטר לאחר חמש וחצי שנות עבודה. לדבריו, פוטר שלא כדין, קיבל תלושי שכר פיקטיביים וכלל לא הוחתם על חוזה עבודה. בית הדין לעבודה קיבל את תביעתו באופן חלקי.
בשנת 2007 החל הבחור את עבודתו במסעדה, וכעבור שנה קודם לתפקיד של מנהל משמרת בעקבות תפקוד מוצלח.
בדצמבר 2009, ביקש העובד לצאת לחופשה בתאילנד, והוחתם על מסמך בו הצהיר על התפטרותו. אלא שעם חזרתו מהחופשה כעבור שלושה שבועות הוא שב לעבודה. אז הוא הוחתם על מסמך לפיו הוא מודע לכך שתקופת הוותק שלו לא תכלול את תקופת העבודה הקודמת.
כשלוש שנים לאחר מכן, נמסר לו מכתב פיטורים שבו צוין כי עבד במסעדה במשך שנתיים בלבד. העובד הפגוע, שטען כי פוטר שלא כדין ומבלי שנערך לו שימוע, פנה כעבור חודש לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כדי שיורה לחברה המפעילה את המסעדה ולבעליה לשלם לו, בין היתר, פיצויי פיטורים, פיצוי על פיטורים שלא כדין והפרשי שכר.
הוא טען כי המעסיקה עברה על החוק בכך שלא החתימה אותו על הסכם העסקה ולא מסרה לו הודעה בדבר תנאי עבודתו.
בנוסף, ציין התובע כי בעוד שתלושי שכרו מצביעים כי השתכר כ-8,000 שקל, בפועל השתכר 10,000 שקל ואת ההפרש קיבל במזומן, כך שהנתבעים הונו גם את רשויות המס. בעקבות ההתנהלות הלא חוקית, הוא ביקש לחייב גם את בעל החברה בחיוביה.
הנתבעים, לעומת זאת, הציגו לבית הדין חוזי עבודה חתומים. לטענתם, התובע היה עובד איכותי ונאמן, אך בעקבות ירידה בתפקודו והצהרותיו בפני עובדי המקום על רצונו להתפטר, הם זימנו אותו לשימוע, שבמהלכו הבהירו לו כי לא יחזיקו אותו בניגוד לרצונו, וכי ישלמו לו פיצויים המגיעים לו על פי החוק לפי תקופת ותק של שנתיים. הם אפילו צירפו פרוטוקול של השימוע האמור.
הנתבעים טענו כי שכרו האחרון של התובע עמד על 8,500 שקל נטו, והכחישו כי שילמו לו כל סכום במזומן.
כמו כן, דחו הנתבעים את הטענות למרמה או הונאה ובעל החברה טען כי עסק בפן התפעולי בלבד, וכלל לא טיפל בנושאי שכר וכספים.
בתגובה, טען התובע כי חתימתו על חוזה העסקתו כמנהל זויפה באמצעות תוכנת “פוטושופ”, וכי פרוטקול השימוע מפוברק.
תלושי השכר לא גילו
אמו של התובע, שהעידה במשפט, סיפרה כי בנה נהג לסייע לה כלכלית בסכום הנע בין 1,000 ל-1,500 שקל במזומן מדי חודש שקיבל ממעסיקיו.
בעקבות עדות זו ונוכח חוסר יכולתם של נציגי הנתבעים להסביר הפרשים משמעותיים בין תלושי השכר לבין הסכומים שננקבו בהמחאות שנמסרו לתובע, קבעה השופטת דגית ויסמן כי השכר הקובע של התובע עומד על 11,000 שקל, וכי הוא גם זכאי לפיצויי פיטורים לתקופת עבודה של 5.5 שנים.
עם זאת, השופטת דחתה את טענות הזיוף מפני שהתובע לא הוכיח אותן בראיות ואף הודה בעדותו כי נערך לו שימוע. השופטת גם לא סברה שיש מקום לחייב את הבעלים עצמו בתשלום הפיצויים – מהלך השמור למקרים חריגים שבהם הוכחה הונאה ממשית.
לפיכך, השופטת קיבלה את התביעה באופן חלקי. הנתבעת חויבה לשלם לתובע 95,000 שקל עבור פיצויי פיטורים והלנתם, בנוסף לפיצויים מכח חוק הגנת השכר. בנוסף, חייבה את החברה בהוצאות ובשכ”ט עו”ד בסך 12,000 שקל.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד יצחק עזרא עוסק בדיני עבודה
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
