האיש עבד באולם במשך שנים רבות, אך פוטר לאחר שנפצע בתאונת עבודה. בביה”ד התברר שבחלק מהשנים הוא אף לא קיבל את כל התשלומים המגיעים לו.
כמעט כל ירושלמי מכיר את אולם האירועים “אחוזה”, שפעל בעיר במשך שנים ארוכות ורבים מתושביה חגגו בו שמחות כאלה ואחרות. ב-1992 קשר נער צעיר את דרכו עם האולם ובעליו, כאשר החל לעבוד בו כמלצר ובמרוצת השנים התקדם ומילא בו תפקידים שונים. בסוף 2008, לאחר שהאיש החליק ונחבל בתאונת עבודה, עלו היחסים על שרטון.
בפגישה שנערכה בין בעל האולם לעובד, הביע התובע את רצונו לשוב לעבודה אולם ביקש תוספת שכר. הצדדים לא הגיעו להסכמה ובסופו של דבר, העובד הגיש בבי”ד אזורי לעבודה בירושלים תביעה לפיצויים בגין הפרת זכויות שונות. הוא תבע גם את בעל האולם אישית וכן שש חברות בבעלותו, שחלקן אינן פעילות.
לדבריו, הוא זכה ליחס מזלזל בתקופת פציעתו ובמיוחד לאחר שביקש שיפור בשכר, וההחלטה לפטרו התקבלה מבלי שהתאפשר לו למצות את זכויותיו.
התובע טען עוד, בין היתר, כי לא שולמו לו שעות נוספות. לדבריו, בשלב מסוים התווסף לתלוש השכר שלו רכיב פיקטיבי של “ש. נוס. גלוב” (שעות נוספות גלובלי) שהופיע באופן קבוע ולא השתנה בהתאם להיקף עבודה.
התובע גם טען, בין היתר, כי מפעם לפעם שונה שם המעסיקה בתלושי המשכורת והוא כביכול הועסק “מחדש”, מבלי שהדבר הובא לידיעתו ומבלי שנערך לו “גמר חשבון”. לשיטתו, השימוש בשלל החברות הנתבעות נועד להעסיק עובדים תוך פגיעה בזכויותיהם והתחמקות מתשלומים.
לכן, לשיטתו, מוצדק גם לחייב אישית את בעל האולם, שהיה “הרוח החיה” מאחורי החברות.
הנתבעת טענה, בין היתר, שהתובע התפטר ולא הגיע לעבודה למרות התחייבותו להתייצב לאחר שלושה חודשים.
עוד נטען כי הבעלים עצמו מעולם לא העסיק את התובע ישירות, לא שילם את שכרו ובוודאי לא פעל בניסיון להתחמק מתשלום חובותיו כלפיו, ולפיכך יש לדחות את התביעה האישית נגדו.
אחת הנתבעות – חברת “אחוזה יסמין” – נטלה על עצמה אחריות מלאה על כל תקופת העסקתו של התובע, וביקשה לראות בה הנתבעת היחידה. בנוגע לשעות הנוספות, היא טענה כי מדובר בתשלום על שעות נוספות בהן עבד התובע מעת לעת.
לא נתנה אמון בגרסאות
בפסק דין מפורט ושיטתי, השופטת רחל בר”ג-הירשברג סקרה את מסכת היחסים בין הצדדים ולבסוף קיבלה חלק ממרכיבי התביעה. נקבע כי “אחוזה יסמין” היא שתחויב בפיצוי התובע, לאחר שנטלה על עצמה את כל התחייבויות.
בהקשר זה, השופטת לא מצאה נסיבות מיוחדות שיצדיקו את חיובו האישי של בעל החברה, והסבירה זאת בכך שלא מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב או שימוש פסול בחברות.
קשה היה לשופטת לתת אמון מלא באחת הגרסאות בשלמותה, אך היא קבעה כי התובע פוטר, כטענתו, לאחר שהציג דרישות לשיפור תנאי העסקתו ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים.
השופטת גם הגיעה למסקנה שבמשך שנתיים וחצי הנתבעת לא שילמה לתובע שעות נוספות.
בסופו של דבר, לנוכח קבלת חלק מהתביעה, חויבה החברה לשלם לתובע כ-200,000 שקלים: 132,000 שקל על שעות נוספות, 30,000 שקל הפרשי פיצויי פיטורים והיתר על זכויות סוציאליות (ימי מחלה, פדיון חופשה וזכויות אחרות). בנוסף תשלם הנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד בסך 10,000 שקל.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
מאת: עו”ד נאור ירון
באדיבות: אתר המשפט הישראלי “פסקדין”
