האם יש לראות במשך זמן הנסיעה, מאתר הלקוח למפעל והזמן שנדרש לצורך העמסה ופריקת ציוד, כשעות עבודה?
בית הדין האזורי לעבודה קיבל בחלקה תביעה שהגיש עובד מפעל לשעבר שעסק בהתקנת מתקני מיזוג אוויר לתשלום זכויותיו ופסק לו סך של כ 140,000 ₪. בפרט נקבע כי בגמול השעות הנוספות יש להכליל את זמני הנסיעה מאתרי הלקוחות בהם בוצעו עבודות ההתקנה בחזרה למפעל הנתבע.
התובע, שעבד במפעל העוסק בהתקנת תעלות מיזוג אוויר אצל לקוחות חיצוניים, עתר לתשלום גמול שעות נוספות בעבור זמני הנסיעה מאתרי הלקוחות ברחבי הארץ למפעל הנתבע והעמסת ופריקת הציוד הנלווה.
כן עתר התובע לתשלום זכויותיו ובכללן השלמת הפרשות לפנסיה ועדכון ימי החופשה מכוח צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה. בנוסף עתר להרמת מסך ההתאגדות כנגד בעל המניות במפעל.
הנתבעים (להלן: “המפעל”) טענו תחילה טענה מקדמית בדבר התיישנות עילות התביעה שמועדן למעלה מ 7 שנים עובר להגשת התביעה.
לגופו של עניין נטען כי התובע אינו זכאי לגמול עבודה בגין שעות נוספות, מאחר שזמן הנסיעה מאתרי הלקוחות למפעל אינו מהווה חלק משעות העבודה.
בנוסף הוכחשה תחולת צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה וכן הוכחשו הטענות בדבר זכאות להפרשים עבור אי הפרשה לפנסיה.
לחילופין נטען כי לאורך שנות העבודה מומן חלקו של התובע בדמי הגמולים שהופרשו עבורו בגין ביטוח המנהלים ומכאן זכות הקיזוז.
בית הדין קבע: כב’ השופטת ש. אלקיים קבעה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.
ראשית נדרש בית הדין לטענת הסף בעניין ההתיישנות, וקבע כי בנסיבות המקרה דנן לא התקיימה כל עילה אשר מכוחה מתארכת תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ביחס לעילות התביעה אשר נולדו למעלה מ 7 שנים טרם הגשת התביעה.
בפרט צוין כי אין לקבל את טענת התובע לפיהן נמנע מהגשת התביעה נוכח חששו מאיבוד מקום עבודתו שכן אין זה סביר שפרק זמן כה ארוך של למעלה מ 10 שנות עבודה נדרש לו לצורך ביסוס מעמדו עד כדי הצדקת הארכת תקופת ההתיישנות.
לגופם של דברים ציין בית הדין כי המחלוקת העומדת בבסיס התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות היא בשאלה האם יש לראות במשך זמן הנסיעה מאתר הלקוח למפעל והזמן שנדרש לצורך העמסה ופריקת הציוד כשעות עבודה.
נקבע כי היות והוכח כי התובע נדרש לחזור למפעל בסיום יום העבודה מאתרי הלקוחות, יש לראות בזמן הטיפול בציוד ובזמן הנסיעה למפעל כחלק משעות העבודה. משנקבע האמור נדרש בית הדין לטענת המפעל בפרט לפיה במשך כל תקופת העסקתו שולם לתובע שכר גלובלי וכי התובע ידע עוד בקבלתו לעבודה כי הוא אמור לעבוד באתרי עבודה בכל הארץ וכי רכיב “זמני נסיעות” נכלל במסגרת השכר שקיבל התובע בפועל.
נקבע כי דין הטענה להידחות מהטעם שבתשלום שכר גלובלי יש לציין בתלוש השכר את הגמול עבור השעות הנוספות בנפרד מיתר רכיבי השכר, דבר שלא נעשה במקרה דנן.
לאור האמור נקבע כי בהתחשב בדוחות הנוכחות, תחשיבי התובע ולוח זמני הנסיעות, זכאי התובע לפיצויים בסך שלל כ 108,000 ₪ בגין רכיב זה.
אשר להפרשי ההפקדות לפנסיה בית הדין נדרש לשאלת תחולת צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה.
צוין כי שאלת תחולתו של צו הרחבה, כמו גם סיווג “העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו” כאמור בחוק הסכמים קיבוציים, היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד ולא עיסוקו של העובד.
נקבע כי בנסיבות המקרה דנן לא חל צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה כי אם צווי ההרחבה מענף הבנייה, שכן על פי הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה שפורסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, התקנת מתקני מיזוג אוויר מהווה תת ענף בענף הבניה.
עוד צוין כי גם מעדותו של התובע נלמד כי הפרויקטים בהם עסק המפעל משויכים לענף הבנייה.
משנקבע האמור נדרש בית הדין לזכויות התובע בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניה ועבודות ציבוריות וקבע כי התובע זכאי להשלמת הפרשות הפנסיה בין סך ההפרשות בפועל לבין השיעור שהיה זכאי לו מכוחו של צו ההרחבה דנן.
כן הכיר בית הדין גם בזכאות התובע להפרשות שנוכו משכרו ולא הועברו לקרן הפנסיה.
יצוין כי את טענת הקיזוז שהעלה המפעל באשר לטעות בדבר מימון חלקו של התובע בביטוח המנהלים דחה בית הדין בקובעו כי לא נמצא כל בסיס לטענה האמורה בהתחשב בתלושי השכר מהם עלה כי חלקו של התובע בביטוח המנהלים נוכה בפועל.
מנגד דחה בית הדין את טענת התובע לסעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לתוספת ימי חופשה, נוכח הקביעה כי ימי החופשה חושבו בהתאם לזכאותו של התובע על פי דין.
אשר לאחריות בעל המניות צוין כי יש ליתן תוקף לקיומה העצמאי והנפרד של החברה, על פי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת הוא מסך ההתאגדות.
נקבע כי בנסיבות המקרה דנן לא הוכחה כל עילה שעניינה בחובת האמון ובתום הלב הקיימת במסגרת יחסי העבודה, מכוחם ניתן להרים מסך כנגד בעל המניות במפעל.
לאור האמור קבע בית הדין האזורי לעבודה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.
נקבע כי המפעל ישלם לתובע סך של כ 140,000 ₪ בגין זכויותיו.
באדיבות פדאור – ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין.
www.pador.co.il
