משרד הכלכלה פרסם ביום 2.10.2013 הודעה, המתייחסת לשלושה פסקי-דין שניתנו על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה, ואשר “הפכו” שלוש החלטות קודמות של בתי-הדין האזוריים>>>
בתיק הראשון (ע”פ 4947-01-13): ההלכה המנחה: אי מסירת תלושי שכר איננה עבירה של זוטי דברים ואין די בכך שהמעביד מראה לעובדיו תלושי שכר ומסביר להם את אופן חישוב שכרם לפיו, אלא עליו להשאיר בידם עותק מתלוש השכר.
המדובר בערעור שהגישה המדינה בהתייחס להכרעת-דין מזכה בבית-הדין האזורי לעבודה בעילה של זוטי דברים.
העבירה בכתב האישום הינה עבירה של אי מסירת תלושי שכר לעובדים זרים בניגוד להוראות חוק הגנת השכר וחוק עובדים זרים. הזיכוי במסגרת פסיקת בית-הדין האזורי בוטל ובית-הדין הארצי הרשיע את המעסיק.
בנסיבות המקרה לא היתה מחלוקת ששלושה מהתלושים לא הומצאו לעובדים. המעביד מצידו היה מציג לעובדיו כל חודש את תלושי השכר ומסביר להם את הפירוט. נקבע, כי אי מסירת תלושי שכר בנסיבות המקרה איננה עבירה של זוטי דברים: “אין די בכך, שהמעביד מראה לעובדיו תלושי שכר ומסביר להם את אופן חישוב שכרם לפיו, אלא עליו להשאיר בידם עותק מתלוש השכר וזאת על-מנת לאפשר לעובדים לבדוק באופן עצמאי ואובייקטיבי, שלא מפי המעביד, את נכונות הפרטים הרשומים בתלוש השכר. יתכן מקרה בו המעביד יטעה בתום לב לגבי ניכוי מסויים שנוכה מעל המותר וכו’. לא יתכן שבמקרים שכאלה לא תהיה בידי העובד האסמכתא…”
בתיק השני (ע”פ 64034-12-12): ההלכה המנחה: על-פי חוק, על המעביד ליתן יום מנוחה רק באחד משלושת הימים הקבועים בחוק – שישי, שבת וראשון וכי שבוע ימים הינו מיום ראשון עד יום שבת.
בתיק זה המעסיקים הורשעו בבית-הדין האזורי בעבירה של העסקה במנוחה השבועית של עובד (לא יהודי) בניגוד להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, הערעור נסב על קולת העונש.
בית-הדין הארצי לעבודה הפך את הקביעות המשפטיות שגרמו לבית-הדין האזורי לגזור את דינם של המעסיקים באופן נמוך קיצונית וקבע מפורשות, כי “הכלל הינו, שעל המעביד לתת לעובד שאינו יהודי יום מנוחה כקבוע בחוק, אך ורק מבין שלושת הימים לגביהם ניתן לקבל יום מנוחה. דהיינו הימים שישי, שבת וראשון ולא מעבר לזה. למען הסר ספק מבואר בזאת כי שבוע ימים הינו מיום ראשון עד יום שבת”.
בתיק השלישי (20815-02-13): משמעות ההלכה המנחה: מעביד לא יכול להסתמך על אנשי מקצוע לגבי עניינים בסיסיים שהמעביד צריך לדעת כמעביד ושזהו לכאורה צריך להיות תחום מומחיותו, כמו עניינים של שכר מינימום ועניינים של ניכוי בגין הוצאות מגורים.
המדובר בערעור של המדינה לאחר זיכוי בבית-הדין האזורי לעבודה בגין עבירה של ניכויי יתר בגין הוצאות מגורים לעובדים זרים במשק חקלאי, בניגוד להוראות חוק עובדים זרים. בדיון בבית-הדין הארצי בוטל הזיכוי והמעביד הורשע. בית-הדין הארצי לעבודה פסק, כי: “…מצאנו מקום להעיר, כי ישנה בעייתיות בהסתמכות לגבי עניינים בסיסיים שהמעביד צריך לדעת כמעביד ושזהו לכאורה צריך להיות תחום מומחיותו כמו עניינים של שכר מינימום ועניינים של ניכוי בגין הוצאות מגורים – עליהם ניתן לעמוד על נקלה ללא צורך בחישובים מתוך קריאת הדין עצמו שעל פניו איננו נתון לפרשנות”.
לדברי התובעת הראשית במשרד הכלכלה: “בית-הדין הארצי לעבודה העביר לאחרונה מסר ברור למעסיקים, כי הוראות חוקי העבודה הינן מהותיות וגם נושאים שנתפסים כטכניים אינם זוטי דברים. חשוב שמעסיקים יהיו מודעים לכך וכן לעובדה, שהם לא יכולים להסתמך על אחרים לגבי עניינים בסיסיים שעליהם להיות מודעים להם כמעביד ולטעון לאי ידיעת הדין – הדבר רלוונטי הן לגבי מעסיקים והן לגבי נושאי משרה”.
באדיבות דטהפקס – מרכז המידע הישראלי ליחסי עבודה, שכר וחישובים
www.datafax.co.il
