אחרי שכבר עברה שני ראיונות מוצלחים, נאמר לאישה הסובלת מנכות נפשית כי מועמדותה תיפסל. נימוקי המכון לדחייה לא שכנעו את שופטות בית הדין הארצי
מכון התקנים הישראלי ישלם לאישה הסובלת מנכות נפשית פיצוי והוצאות בסך 80 אלף שקלים – כך נקבע לאחרונה בבית הדין הארצי לעבודה. השופטות לאה גליקסמן, סיגל דוידוב-מוטולה וחני אופק גנדלר שוכנעו כי החלטת המכון שלא לקבל את המערערת לעבודה מהווה הפליה פסולה, המנוגדת לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
המערערת, אישה בשנות החמישים לחייה, עברה בשנת 2003 אירוע טראומתי בדרכה מעבודתה לביתה. כתוצאה מכך היא החלה לסבול מתסמונת פוסט טראומטית שבאה לידי ביטוי בתסמינים נפשיים שונים לאורך השנים, ובכלל זה חרדה, דיכאון וקשיי ריכוז. האירוע הוכר בביטוח הלאומי כתאונת עבודה ונקבעה לאישה נכות יציבה.
אחרי שעברה תקופת שיקום והתאוששות אזרה האישה את כוחותיה וחזרה לשוק העבודה. במסגרת זו הפנה אותה שירות התעסוקה באפריל 2019 לראיון עבודה במכון התקנים הישראלי, לתפקיד נציגת שירות במחלקה הטכנית. לגרסת האישה שני הראיונות הראשונים עברו בהצלחה, ואפילו נמסר לה שעליה להתייצב לעבודה כבר אחרי הסופ”ש.
אלא שברגע האחרון, בסוף הראיון השני, הגיעה לחדר מנהלת משאבי אנוש כשלטענת המערערת, היא החלה לתחקר אותה על אודות נכותה. בסיום ה”תשאול” יצאו המראיינת ומנהלת משאבי האנוש מהחדר, ולאחר מכן חזרה הראשונה ואמרה למועמדת שהעסקתה במכון כנראה לא תתאפשר.
ואכן, מספר ימים לאחר מכן קיבלה האישה הודעת דחייה רשמית. באמצעות נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות היא הגישה תביעה נגד המכון לבית הדין האזורי בתל אביב, אלא שהיא נדחתה. סגנית הנשיאה אריאלה גילצר-כץ קבעה שהאישה אינה בגדר “אדם עם מוגבלות” כהגדרתו בחוק, וכי אי קבלתה לעבודה נבעה משיקולים ענייניים.
בהתאם לכך דחתה השופטת את התביעה וחייבה את האישה בהוצאות של 8,000 שקלים.
“החשיב אותה כבעלת מוגבלות”
גם עם דחייתה השנייה, הפעם על ידי בית הדין האזורי, לא השלימה האישה. במאי אשתקד היא הגישה את הערעור לבית הדין הארצי בו טענה, בין היתר, שהאזורי שגה כשקבע שהיא אינה “אדם עם מוגבלות”. לשיטתה, בנסיבות אלה היה על בית הדין להפוך את נטל ההוכחה, כך שמכון התקנים הוא שיצטרך להוכיח כי לא הפלה אותה. המכון, מצדו, ביקש לדחות את הערעור ולהותיר את פסק הדין על כנו.
ברקע הדיון בערעור ניצב סעיף 8(ד) לחוק, הקובע איסור הפליה בקבלה לעבודה גם כלפי “מי שנחשב לאדם עם מוגבלות”. השופטות ציינו שפסק הדין האזורי למעשה אינו מפרט מדוע אין להחיל סעיף זה על המקרה שלפניהן. לעמדתן “יש לראות במערערת כמי שנחשבה על ידי המכון לאדם עם מוגבלות, ובהתאם זכאית להגנתו של סעיף 8 לחוק”, כלומר הגנה מפני הפליה בקבלה לעבודה, וזאת “לאור הוראתו המפורשת של סעיף 8(ד)”.
בהמשך קבעו השופטת שהמכון לא הרים את הנטל הרובץ עליו, להוכיח שלא הפלה את המערערת בקבלתה לעבודה. לעניין זה צוין, בין היתר, שהאישה צלחה שני ראיונות, כאשר אפילו מנהל המחלקה המקצועית בה הייתה אמורה לעבוד אישר בחקירתו הנגדית, כי ניתן היה לקבלה לעבודה.
בנסיבות אלה קבעו השופטות שהערעור יתקבל, וכי המכון יפצה את האישה ב-70,000 שקלים בגין הפלייתה מחמת נכותה הנפשית, בתוספת 10,000 שקלים הוצאות משפט.
- ב”כ המערערת: עו”ד סיגלית פורת גורנשטיין
- ב”כ המשיב: עו”ד רן גפטר חרמש ועו”ד עופר איילון
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.
פסקי דין קשורים
- אלמונית נ’ מכון התקנים הישראלי
